יש לי משהו לספר לך, אמא  . . .

חלק א.........מכאוב.

"אני צריך לדבר איתך אמא. יש לי משהו לספר לך, אבל אני מפחד שלא תאהבי אותי יותר." בני בן החמש-עשרה שכב לצידי על המיטה על-פי מסורת הדיונים המשפחתיים הרגילים שלנו. הילדים ידעו שכאשר אני כבר במיטה, יש להם את מלוא תשומת הלב שלי.

הבטחתי לו שלא חשוב מה הוא יספר לי, אני עדיין אוהב אותו. הוא התכווץ וכחכח וחשבתי שאולי הוא הולך לספר לי שהוא הומו. כבר שנים חשדתי שהוא היה הומו וקיוויתי ששיחה שכזאת תתקיים מתישהו, על מנת שנוכל להיכנס למעורבות במערכת התמיכה של הקהילה הגאה. אבל הוא חשב על משהו אחר לגמרי.

הוא אמר, "אני צריך להיות ילדה. אני ילדה בתוכי. אני מחבב בנים, אבל כמו אשה, לא כמו הומו. כבר שנים שאני מרגיש ככה, ואת יודעת כמה שאני נשי."

אז זה היה הדבר שבגללו הוא היה נסער בחודשים האחרונים. בהתחלה לא ידעתי מה לומר. חיבקתי אותו וחשבתי "אופרה ווינפרי – היכן את?" אני צופה בטלוויזיה לעיתים רחוקות, ועוד פחות מכך תוכניות אירוח יומיות, כך שלא נחשפתי לעניין הזה קודם לכן. הכל נראה כאילו נע לאט מתמיד (slow motion). הרגשתי שחיי עוברים תפנית ברורה; ידעתי שהם לעולם לא יהיו עוד אותו הדבר.

אחרי שתיקה ממושכת הוא שאל, "מה את הולכת לעשות?"

"בכנות, אינני יודעת מה לעשות, אבל אני אגלה," עניתי.

אחרי שצחקנו ובכינו ביחד שאלתי, "האם לבשת פעם את הבגדים שלי?"

תגובתו הייתה, "לעולם לא הייתי לובש את הבגדים המזעזעים והזקנים שלך," והאמנתי לו. מעבר לכך שהייתי גדולה ממנו, ידעתי שהוא לא ראה בעין יפה את זה שאני לא אופנתית. הוא ביקר אותי על חוסר העניין שלי באופנה, או באיפור או בתסרוקות. הוא אמר "את אשה, ויכולה לעשות את כל הדברים האלה, ובכל זאת את לא. זה כזה בזבוז!"

דיברנו על הילדות שלו. הוא הודה שלבש את הבגדים של בת-הדודה שלו. הוא היה מאושר כשמישהו חשב בטעות שזאת ילדה, בגלל המראה הנשי שלו, למרות שתמיד הבטחתי לו שהוא לא נראה נשי. הוא תמיד הרגיש גרוע כשדיברתי על כמה שאני גאה בשלושת הבנים שלי, "אני שמחה שאין לי בכלל בנות, כי אותן יותר קשה לגדל." לפעמים אמרתי "העולם עוד לא מוכן לקראת בת כלשהי שאני הייתי מגדלת," משום שהייתי מעודדת בת להצטרף לנבחרת הצעירה או להיות טייסת במטוס קרב או נשיאה. כמה נבואי זה יצא כיום, כאשר אני מגדלת נערה שהעולם עוד לא מוכן לקראתה. תמיד אמרתי לילדיי שכאשר יגדלו, הם יוכלו להיות כל דבר שירצו להיות, אך מעולם לא חלמתי שאחד מבניי ירצה לגדול להיות לאשה.

"אני רק רוצה להיות נורמאלי, ונורמאלי זה להיות ילדה. אני עייף מלא להיות אני עצמי. אני עייף מלהיות מבולבל. אני בסך הכל רוצה להיות ילדה. אין לי שום עתיד בתור גבר. רציתי לברוח מהבית כך שאוכל להיות ילדה היכן שאף אחד לא מכיר אותי, אבל ידעתי שזה יפגע בך." שאלתי אותו אם ברצונו לעבור בשנה הבאה לבית-ספר חדש וללכת בתור ילדה. "אני יכול להעמיד פנים בבי"ס תיכון בתור בן," הוא ענה, "אני לא חושב שללכת לבי"ס בתור ילדה יהיה פיתרון משום שאני פשוט אסתתר ואעמיד פנים מהצד השני." הוא רצה להיות ילדה, לא סתם להתלבש בתור ילדה. 

לבסוף הוא נרדם לצידי. באותה שעה, מוחי היה ער לחלוטין בהעלאת תריסרים של שאלות. מה קורה לילדים האלה? האם זהו סתם שלב ביניים? האם זה חלק מהיותו הומו? אם לא אעשה מזה עניין גדול, האם זה פשוט ייעלם? האם קיים שם למצב הזה? האם זה בדרך כלל קורה לאנשים כל כך צעירים, והאם הם יכולים להשתנות? האם הם יכולים להצליח בחיים? רציתי מידע, ורציתי אותו כרגע, באמצע הלילה!

מה עושה אמא במצב הזה? כשבניי באו אלי עם חתך, הייתי שמה על זה אגד-מדבק ומנשקת כדי שזה יבריא, אבל לא היה לי אגדים-מדבקים לבעיה הזאת. ידעתי שחייו יהיו קשים ועצובים. איך יכולה אמא לעזור, והאם יהיה די באהבת אם? האם הייתי חזקה דיי לנהל זאת? חשבתי שהכרתי את בניי די טוב, ובכל זאת לא היה לי כל מושג שחייו של דניאל היו כה מלאי מכאוב.        

* * * * *

הייתה זו רק תחילתו של עוד פרק אחד בחיים הלא שגרתיים שלי. ביליתי חלק מילדותי באפריקה, עם ההורים המיסיונרים שלי, כך שכבר נחשפתי לנסיעות, הרפתקאות, וניסיונות לשנות את העולם. גם הייתי טיפוס אנטי-ממסדי של 'בחזרה-אל-הטבע' ונשרתי מהמכללה כדי לנדב את זמני וכישרונותיי לבית-ספר בכפר מקסיקני קטן. שם פגשתי את סלוואדור (Salvador), גבר עם עיניים לטיניות יפות, גבר שעולמו היה מוגבל לעיירה כה קטנה שהיה בה רק כביש סלול אחד. סגנון חייו הפשוט והעצמאי נראה לי מושך. גידלנו בעצמנו את מזוננו, הייתה לנו פרה, ואני עשיתי את בגדינו.

חיינו בבית לבנים ישן בלא מים או חשמל. אחרי שנולד בננו הראשון דוד (David), עברנו לקליפורניה, המעבר הראשון מתוך כמה בין מקסיקו וארה"ב. אחרי שנולדו בקליפורניה בנימין (Benjamin) ודניאל (Daniel), עברנו חזרה למקסיקו, לתוך בית חדש ומודרני שבבנייתו עסקנו כמה שנים. חודשים ספורים לאחר מכן הוכינו על-ידי שיטפון עז במהלך גשמי אביב כבדים באופן בלתי רגיל. הילדים ואני היינו תקועים כמה שעות על גבי מיטת קומתיים, בעודנו צופים בריהוט צף לו החוצה מבעד לדלתות הכפולות ובמורד הנהר. למזלנו הצילו אותנו בטרם נשטף הבית כולו ונהרס.

במשך עשר שנים ניסיתי להוכיח לכולם שאני מסוגלת לשמור על הנישואים האלה, אבל המציאות טפחה לבסוף על פני כשנמלאתי התנגדות לניסיונו של סלוואדור לבודד אותנו אפילו מהמשפחה שלו עצמו. לבסוף החלטתי לעזוב, ולקחתי עימי את הבנים בגילים שלש, חמש ותשע.

אביהם אמר, "מאחר שאת עוזבת ולוקחת את הילדים, אני מצפה ממך להיות מסוגלת לפרנס אותם. אם את רוצה עזרה כלשהי, את יכולה לחזור ולגור עימי שוב." סלוואדור עמד במילתו ומעולם לא העניק לנו תמיכה כלשהי, ואני מעולם לא חזרתי אליו וגם לא ביקשתי ממנו עזרה כספית.

החיים לא היו קלים בתור אם חד-הורית שאיננה מקבלת תמיכה בילדים. הייתי בחרדה מתמדת בנושא כסף, שתמיד מקווה שסוף החודש יגיע לפני סוף הכסף. לפעמים חיינו בעיר, לפעמים בכפר עם כל מיני חיות מחמד – כלב הרסני, ציפור, דג, וגם סוס. היו לנו חלוקות עיתונים, שיעורי מוסיקה, ומחנות קיץ.

אחרי ארבע שנים על סעד, התחלתי לעבוד במשרה מלאה בתור פקידת תיוק בבית חולים, ודניאל החל ללמוד בבית-הספר.

עבדתי במשרה נוספת, שאפשרה לממן לעצמנו מגורים וכלכלה. ואולם, זה לא הותיר בידי הרבה זמן להיות עם הבנים. הם למדו לדאוג לעצמם ואחד לשני. בירכתי ראשי קינן תמיד החשש שהסוכנות להגנת הילד, או רשויות אחרות, יגלו את הבנים לבד בבית וייקחו אותם ממני. זה כמעט קרה כשהמשטרה הגיעה, בתגובה לחיוג ל-911 שנעשה במשובה מביתנו בידי בת השכנים. הם מצאו את בן (בנימין) בן ה-12 ודניאל בן ה-10 לבדם. החוק התיר לבן 12 להיות לבד, אבל לא להשגיח על ילד צעיר יותר. בן ודניאל הציעו לשוטרים כריכים עם חמאת בוטנים, וביקשו את עזרתם במשחק מחשב. השוטרים החליטו שהם ניזונים היטב וילדים טובים. הם עזבו תוך מתן עצה ידידותית שאימם תמצא מישהו להשגיח עליהם באותם זמנים שהם צריכים להיות לבדם בגלל מערכת השעות של דוד.

דוד הפך לעוזרי האמין ולשמרטף לאחיו הצעירים – הוא אף עבר קורס שמרטפים של הצלב האדום. ילדיי היו די עצמאיים, כי הם למדו לקנות במכולת, לדאוג לעצמם לאוכל, לכבס בגדים ולשמור על כסף. יכולתי לתת להם 20 דולר כאשר זה היה כל שיש לי לאוכל עד סוף השבוע, והם היו מחליטים מה נחוץ לקנות. בן היה מסוגל להעריך את הסכום הכולל של קניותיהם בדיוק של כחמשה סנט, כך שלא יהיו במצב מביך בעמדת התשלום. הם עזרו לי לכתוב צ'קים ולאזן את חשבון הבנק שלי. הם הבינו שהם צריכים לעזור לי שלא להסתבך בצרות. לא רציתי להדאיג אותם, אבל הצטרכתי את העזרה, ואני מאמינה שיש לקבל את המציאות.

עברנו דירה לעיתים די קרובות משום שהצטרכתי לגור היכן שמצאתי עבודה, או לעבור ממקום שבו היו צרות עם השכנים או שותפים לבית או ביה"ס המקומי, או שבעל הדירה העלה את שכר הדירה. אפילו עברנו זמנית לחוף המזרחי, ונסענו לשם וחזרה באוטובוס (Greyhound Bus). היינו צוות, כך שילדיי עזרו תמיד בהחלטות על מעבר דירה. לא קבעתי חוקים משום שלא הייתי בבית לאכוף אותם. גידלתי אותם תוך שימוש בתיאוריה שאני מצפה מהם להיות טובים, והם היו. נתתי להם ללמוד משגיאותיהם. אם הם נשארו ערים מאוחר מדי, היה להם קשה ביום המחרת לקום לעבודה או לבית-הספר. הם כיוונו לעצמם שעונים מעוררים משום שלעיתים קרובות יצאתי לעבודה לפני שהתעוררו.

ילדיי גודלו בלא אלוהים, על אף שלא היה לי מושג איך לגדל ילדים בלא דת. אני גודלתי בבית נוצרי שמרני היכן שחטא, עונש ואשמה כאילו חיכו מאחורי כל פינה. אמונתי היא שאני אחראית למעשיי. אם קיים אלוהים, הוא לא צריך את הערצתי או ממוני. אני לא מאמינה שהוא מעורב בהתרחשויות היום-יומיות בחייו של כל אדם. דווקא אהבתי לחשוב שקיים אי-שם למעלה כח נשי חזק, המשגיח על ילדיי כשהיו מחוץ לטווח ראייתי, מעין סבתא שמימית. 

חוש ההומור והאחריות העצומים של דוד עזרו לי לנהל את העניינים בראייה נכונה. בגיל שש-עשרה הוא קיבל את רישיון הנהיגה שלו ואימי נתנה לו מכונית משומשת. ישבתי איתו ואמרתי "עכשיו לאחר שסבתא קלילה (Clela) נתנה לך מכונית, אנחנו צריכים לקבוע כללים לגבי נהיגה."

הוא שאל, "למה?"

אחרי שחשבתי על זה, לא יכולתי למצוא סיבה הגיונית משום שהוא תמיד הפגין בגרות יוצאת מהכלל. וכך החלטנו יחדיו שלא נחוצים חוקים כל עוד הוא אחראי ונשמר מצרות. ואף פעם לא הי צרות. לעיתים קרובות הוא היה שב הביתה מבילוי עם נערה, או פעילות בביה"ס, מעיר אותי ויושב על המיטה לצידי בעודו מספר לי הכל אודות הערב שהיה לו. אפילו כשהייתי מאד עייפה, שמחתי שהוא רצה לשוחח איתי, משום שאהבתי להיות מעורבת בחייו.

בן, הצעיר מדוד בארבע שנים, והמאד מבריק, לא הצטרך להתאמץ בבית-הספר, אפילו לא בכיתות למחוננים. היה לו עניין מובהק בכספים והוא הראה סימנים שיהיה לאיש עסקים בגיל צעיר. לפעמים הציע לנקות את ארנקי בתמורה למטבעות הפזורות בו, או לגזור קופונים למצרכים בהם השתמשנו כשגרה, ושמחתי לתת לו את הכסף שנחסך. כשעשינו 'באזאר' (garage sale), היה זה בן שקבע את מחירי הפריטים וניהל את הכסף. בכיתה ג' הוא בחר בקרן הבריטון וניגן בתזמורת. הקרן הייתה כמעט בגודל שלו, אבל הוא הזדחל יום יום לביה"ס כשהוא גורר אותה אחריו על מנשא פח-זבל. הוא הגיע לרמה מקצועית גבוהה מאד לאחר שניגן בקרן הענקית הזאת בשנות ביה"ס התיכון, בעודו לומד לנגן גם בכלי נשיפה אחרים. הוא רכש בקלות כישורי מחשב, והיה ספורטאי מעולה שהצטיין בכל דבר שניסה. בתור הילד האמצעי, הגדול מדניאל רק בשנתיים, כנראה שהזנחתי אותו במקצת, אבל הוא הצליח יפה בכוחות עצמו.

אח"כ היה דניאל! הוא היה ילד תפנוקים אוהב, אבל הוא היה שובב! 'השנתיים הנוראות' לא התחילו אצלו עד שהיה בן חמש, אבל אז חשבתי שהוא לעולם לא ייצא מהן. הוא תמיד בחן את סבלנותי עד הקצה. אם אמרתי "לא," לגבי נגיעה בקישוט מסויים שעל המדף, הוא ניסה לגעת בכולם לראות אם אגיד "לא."

הברשת שיערי הארוך והמתולתל וסידורו היה בילוי אהוב על דניאל כשהיה כבן שלוש. בשנות העשרה המוקדמות שלו היה ביכולתו לארגן את תלתליי העבותים לסידור-שיער מרהיב לכבוד אירוע מיוחד. הוא היה מאד מודע לאופנה, ותמיד ער לעיצובים העכשוויים. לעיתים קרובות ביותר בחר לעצמו דגמי יוניסקס בצבעים בוהקים, ואז כיבס אותם ביד כך שלא ידהו. כשיצאתי לקניות של בגדים לעצמי, הוא נהנה להצטרף על-מנת לייעץ לי. במבט לאחור, אני חושבת שבעקיפין הוא היה חי דרכי, משום שלא יכול היה ללבוש בעצמו אופנות נשיות.

בן ודוד ניסו בלא-הצלחה לצרף את דניאל למשחקים היותר קשוחים ולוחמניים. ואולם, הוא נעשה מיומן למדי באומנות ההגנה העצמית כשאחיו הקניטו אותו או צחקו ממנו. פעם אחת שבתי הביתה ומצאתי את שני הבנים הגדולים בפינה, בעוד דניאל מנופף לעומתם במוט מטאטא, שבו השתמש מאד ביעילות אם ניסו להימלט.

מרבית ענפי הספורט לא עניינו את דניאל, אבל הוא נהנה מהחלקה על גלגיליות ולקח שיעורים בריקודי-סטפס ובהתעמלות. מאחר שהיו לו מעט הצלחות בביה"ס, עודדתי אותו בפעילויות האחרות האלה על-מנת להגביר את בטחונו העצמי. הוא היה מוכשר במיוחד בהתעמלות, ואחיו שיבחו אותו עד אין קץ כשעשה עמידת-ידיים, סלטה-לאחור על יד אחת, ותעלולים אחרים מעבר למה שהם היו מסוגלים לעשות.

דניאל העדיף תמיד לשחק עם הבנות מאשר עם הבנים. בארגז הצעצועים בביתה של סבת קלילה, הבובה הישנה הייתה החביבה עליו. דניאל אהב לתפור, לבשל, ולנקות את הבית. מאחר שאני הקדשתי זמן מועט למלאכות נשיות אלה, הוא לא לקח דוגמה ממני. הוא סידר את הריהוט לטעמו, ודאג לתמונות ופריטים אחרים לקישוט הקירות.

אחרי הרבה עבודה קשה, הקמתי את העסק שלי שעניינו סטטיסטיקה על סרטן. העסקה עצמית התאימה לאישיותי משום שאני אוהבת לשלוט בחיי. זה גם איפשר לי גמישות בשעות העבודה. התשלום היה נאות כך שלא נצרכנו יותר לספור כל חמשה-סנט, ויכולנו לפרוע את החוב שהיה לנו. הייתי גאה על כך שהייתי מפרנסת מצליחנית; הבאתי פרנסה למשפחתי, ועשיתי זאת טוב יותר מהרבה משפחות עם שני הורים. לנשים בחברה שלנו יש לעיתים רחוקות הזדמנות שכזאת. הרבה אימהות יחידניות שהכרתי שיחקו את תפקיד הקורבן, תלויות בגחמות האב לשלם דמי מזונות לילדים. במשך שנים רבות חלמתי על מישהו לחלוק עימו את האחריות ואת ההנאות של ההשגחה על ילדיי בעודם גדלים. ואולם, מרבית הגברים עימם היו לי מערכות יחסים רק הוסיפו לאחריות שלי, ולא נהנו מהבנים במידה רבה כפי שקיוויתי. להיות בגפי ממש התאים לי, משום שהבנים היוו את מוקד תשומת ליבי ודאגתי.

משסיים דניאל את כיתה ח', ראיתי סימנים של מתח גובר. נראה היה שהוא נהנה מביה"ס ומהתרועעות עם התלמידים אחרים, אבל משהו הטריד אותו. הוא לא הצליח להירדם בלילה, וכשהצליח, לא ישן היטב. הוא ידע שעליו לישון כדי לחוש בטוב בביה"ס ביום המחרת, כך שניסינו חלב חם, צפינו בתוכניות טלוויזיה משעממות, שרנו שירי ערש, סיפרנו סיפורים, ועשינו את התרגיל הפסיכולוגי "אתה הולך ביער ידידותי ואפל, ואתה נעשה עייף." גם דיברנו על מיגוון עצום של נושאים.

פעם אחת הוא אמר, "אני לא יודע מי אני."

הגבתי, "מרבית בני העשרה מרגישים ככה. רוב הילדים בביה"ס שלך בוודאי מרגישים אותו הדבר."

"כשיחלפו שנות העשרה שלי, כבר לא ארגיש כך יותר?" הוא שאל.

"זה נכון. אתה רק צריך לעבור את שנות העשרה שלך." רק לא היה לי מושג עד כמה זה הולך להיות קשה בשבילו לעבור את כמה השנים הבאות.

אני לא יודע מי אני

* * * * *

במהלך שנתו השניה של בן בתיכון, הוא עבר להתגורר עם דוד, שלמד במכללה בפיניקס (Phoenix) אריזונה. זה לא היה קל להניח לבן לעזוב את הבית בעודו צעיר, אבל זה פתר כמה בעיות. דניאל בן ואנוכי התגוררנו בכפר: מרחק שעה נסיעה באוטובוס מביה"ס התיכון הקרוב. שעות עבודתי מנעו ממני להסיעו לביה"ס וחזרה, כך שהוא חש די מבודד. הוא לא היה מרוצה משום שבעיית ההסעות מנעה ממנו להשתתף בפעילויות ספורט או תזמורת ביה"ס שהתקיימו לאחר שעות הלימודים. דוד התגורר בדירה אך התקשה למצוא שותפים אחראיים. דוד הציע שבן יוכל לגור עימו וללמוד בבי"ס תיכון בקרבת מקום.

הייתי עצובה שבן יעזוב, וקצת חוששת לגבי הסידור, אבל הם רצו לנסות זאת. חוץ מזה, הוא תמיד יכול לשוב הביתה אם זה לא יעבוד כמו שצריך. שילמתי את חלקו של בן בשכר הדירה, אבל מעבר לכך הם מימנו את עצמם כמעט לגמרי. לדוד ולבן היה כרטיס אשראי משולם מחשבוני, לשימוש כשהצטרכו כסף באופן בלתי צפוי. הם אף פעם לא השתמשו בו מבלי להודיע לי, ומעולם לא השתמשו בו באופן לא נבון. הייתי גאה בהם על כך שלמדו באופן אחראי, עבדו, שילמו את החשבונות שלהם, והשגיחו זה על זה.

בכל הזדמנות הנחתי לילדיי לעצב לעצמם את החיים, וניסיתי שלא לרסן את הפעילויות ההרפתקניות שלהם בגלל החרדה שלי. הייתי גאה בדוד ובבן משהוכיחו לי שהבינו את משמעותה של אחריות. חבריי נדהמו מהסידור הלא שיגרתי הזה. תכופות, הורים לא מסוגלים להסתדר עם בני-העשרה הגרים בבית, ועוד פחות מכך לבטוח בזוג אחים שייקחו שליטה מלאה על חייהם, 650 קילומטר הרחק מכל משפחה.

עת כמעט תמו ימי גידול הילדים שלי, נראה אור בקצה המנהרה. רק לא שיערתי עד כמה המנהרה ארוכה.

* * * * *

אחרי הווידוי שלו, דניאל היה שלו, אבל אני הייתי פקעת עצבים. כלפי חוץ ניסיתי לשמור על תדמית שלווה, אבל ראשי לא עבד טוב בגלל המתח וחוסר השינה.

בבוקר המחרת בילה דניאל שעות לפני המראה שבחדרי. הוא עיצב את שיערו, התאפר, גילח את רגליו, ויצר מיכנסונים קצרצרים מזוג מכנסים ארוכים. כשקשר חולצת- T  במהודק מעל למתניו, הוא אכן נראה כמו נערה. זה היה מדהים להתבונן במהפך. ואולם, הוא עדיין אימץ את מראה היוניסקס בפני אחרים, ועדיין לא רצה שאספר לאחיו.

כשיצאנו לקניות מאוחר יותר באותו יום, דניאל אמר שהוא צריך לבנים, ואני תהיתי באם הוא חושב על תחתונים של בת. לא שאלתי, אלא רק אמרתי לו לקחת מה שהוא צריך, כי רציתי להתחמק מכל הנושא. הוא בחר את מכנסי השלושה-רבעים הרגילים שלו, ואני נשמתי לרווחה. המשכתי להשגיח לקראת סימנים של משהו – אני לא בטוחה מה.

ביקשתי את אחד מחבריי לפגוש אותי בקניון משום שאני ממש צריכה לדבר עם מישהו. הוא הסתכן בכמה ניחושים על הגורם לבעייה שלי, אך ידעתי שהוא לעולם לא ינחש. כששמע חברי את הסיבה לחרדתי, הסכים שהוא לעולם לא היה מנחש. הוא סבר שהמצב הזה נקרא אי-הלימה מיגדרית, או טרנססקסואליות. הוא יעץ לי לחקור את הנושא בספריה הרפואית בבית-החולים האוניברסיטאי המקומי שלנו.

חבר אחר שהכיר היטב את ילדיי הביע את תמיכתו אך גם הוא לא ידע הרבה על בעיות מיגדריות. ואולם, כמה ימים לאחר מכן הוא התקשר עם מידע קצת מדאיג. חבר הומוסקסואל שלו סיפר לו שלטרנססקסואלים/ות יש חיים אף יותר קשים מאשר להומולסבים/ות, משום שהם/ן בקצה המרוחק של המיגוון בכל הנוגע לקבלה בקהילה. הוא גם הביע הזדהות איתנו, משום שידע כי מצפה לנו דרך קשה, והציע שאלך למרכז קהילת הלהט"ב לחפש מידע.

דניאל נסע לבקר את האחים שלו מיד כשהסתיימה שנת הלימודים. בן הביא אותו חזרה כשהגיע מאריזונה לביקור, לרגל חופשת הארבעה ביולי. אני הייתי קרובה לדמעות כל היום. בניגוד לבקשות של דניאל, סיפרתי לבן מה הסיבה למצוקתי, משום שהייתי חייבת לחלוק זאת עם מישהו. בן אמר, "זה לא עניין גדול. דניאל זקוק כנראה ליותר תשומת לב." כשבן היה מוכן לשוב לפיניקס, דניאל רצה לשוב לשם עימו. הוא רצה להיות מסוגל לצאת לקניות בקניון בתור נערה, בלא הפחד שמא ייתקל בחבריו. דוד ובן תמכו בתוכנית משום שאהבו שהוא אצלם, מבשל ומנקה את דירתם, כשהם עבדו או הלכו ללמוד. דניאל השתעשע עם כמה שמות נשיים, כגון יסמין (Jasmine) או דני (Danny), אבל נראה שהוא מתמקד על דניאלה (Danielle).

החוש הפנימי שלי אמר לי שאירועים מרחיקי לכת יתחוללו במהלך הביקור השני של דניאל באריזונה, ושוחחתי עם ילדיי שם כמעט בכל יום, כדי להיות חלק מזה.

דניאלה סיפרה לי על דניס (Denise), שהייתה חברה טובה ושכנה של בן ודוד. דניס הכירה מישהי טרנססקסואלית, וזיהתה את הסימנים אצל דניאלה, כך שהיא נטלה אותה תחת חסותה. בשעה שהגדולים לא היו בבית, היא ודניאלה עשו ניסיונות בתסרוקות ואיפור, ועשו את כל הדברים שחברות עושות – הדברים שדניאלה השתוקקה תמיד לעשות. דניאלה התוודתה שלקחה עימה חלק מתכשירי האיפור שלי – איפור שהיא עודדה אותי לקנות לפני שנה כשראתה זאת בטלוויזיה. לא היה איכפת לי, משום שלעיתים רחוקות השתמשתי בו. דניאלה המשיכה לדווח לי על כל הדברים החדשים שהיא עושה, וסיפרה לי על כל דבר שקנתה במהלך יציאותיה לקניון עם דניס. דוד השתמש בכרטיס האשראי שלי להוציא מזומן לשימושה של דניאלה, והיא סיפרה לי כמה שילמה עבור כל פריט, שכן הייתה מוטרדת מכך שאני צריכה להוציא עליה כסף.

הייתה זאת דניס שסיפרה לדוד על טרנססקסואליות ועל מה שקורה לדניאלה. כשדוד סיפר לי שהוא יודע, בכיתי בהכרת תודה לדניס. תבורך הנשמה היקרה יקרה הזאת – רציתי פשוט לחבק אותה. דוד היה די בלחץ מכל ההתפתחויות החדשות. הוא עשה כמיטב יכולתו להסתיר את רגשותיו מדניאלה – אבל החל להתאמן במכון הכושר יותר מהרגיל. בן התעקש על דעתו שדניאלה פשוט נזקקה ליותר תשומת לב. הוא קנה לה תוכנת מחשב אמנותית, וניסה ללמד אותה איך להשתמש בזאת. זה היה מחוכם מצד בן להעניק לה יותר תשומת לב שבה היה מעורב המחשב האהוב שלו.

דניאלה סיפרה לי שהאחים שלה מתייחסים אליה יפה, והיא חשבה שהם שמחים לגלות שהיא לא הומו. היא סיפרה לי שראתה טרנססקסואלית בת 18 בתוכנית אירוח בטלוויזיה ואמרה, "אני חושבת שהייתי יכולה להצליח טוב יותר לבטא מהן התחושות בפנים."

דניס חשבה שדניאלה 'עוברת' טוב מאד בתור נערה – הבחורים אפילו בחנו אותה במבטיהם בקניונים. דניס הצטרכה להזכיר לדניאלה לא להתגרד במקומות שהחזיות החדשות עשו לה גרוי. כשהחלה דניאלה לקבל שיחות טלפון, חשש דוד שמא ישתמש בשם הגוף הלא נכון, וכך הקפיד שלא להשתמש כלל בשמות גוף. "למטה ליד הבריכה," היה אומר, "בקניות," או "לא בבית."

דניאלה סיפרה לי על גבר בגיל 21, שכן במבנן הדירות (apartment complex), שלקח אותה לחנות לקנות תרסיס לשיער. "אמרתי לו שיש לי שני אחים גדולים ומאד מגוננים, כך שלא אוכל לעשות הרבה," היא אמרה. "הוא חמוד, אבל די 'מרובע' שכזה. הוא יכול להיות חבר טוב, אבל זה הכל."

הייתי בטוחה שהבת החדשה שלי עומדת בפני שברון לב, אבל דניאלה הייתה נרגשת לפגוש בנים שחשבו שהיא בת. לילה אחד כשהתקשרתי, דניאלה הייתה מחוץ לבית, ב"פגישה" עם שכן. כשהוא בא לקחת את דניאלה, דניס רשמה את כתובתו ומספר הטלפון שלו. הבנים עדיין חששו לשלומה, ובן חיכה ער עד שובה הביתה. דוד החליט שלפני שהוא יוצא עם נערה, הוא יבקש לראות את אחד מאותם התצלומים החמודים שלה בתור תינוקת ערומה. הוא לא היה בטוח שהוא היה רוצה לצאת עם טרנססקסואלית.

דוד ובן דנו בשאלה איך לספר לאביהם. הם רקמו תוכנית לרכך את המכה. הם יאמרו לו שדוד הוא הומוסקסואל, בן הוא 'מתלבש', ודניאל טרנססקסואלית. אחר-כך, כשיגלה את האמת, שרק דניאל טרנססקסואלית, ירווח לו שרק לאחד מהם יש בעייה. הם צחקו והשתעשעו במחשבות על מה תהייה תגובתו של אביהם. הם מעולם לא הוציאו את תוכניתם אל הפועל, אבל אני הייתי אסירת תודה על כך שילדיי יכולים לטפל במצב הייחודי הזה בהומור ובהיגיון בריא.

דניאלה שהתה באריזונה שבועיים בלבד, כשסיפר לי דוד שהמצב קצת מלחיץ, והוא מוכן שדניאלה תשוב הביתה. התאבלות הינה חלק מתהליך ההסתגלות של המשפחה כאשר ילד יוצא מהארון בתור הומו/לסבית או טרנססקסואל/ית, ודוד ביטא באוזני רגשות אלה כשאמר, "אני מרגיש כאילו אח שלי מת זה עתה, ואני לא יודע מי זה הטיפוס החדש הזה." דוד חש גם שזו הייתה אשמתו, במידה חלקית, משום שהוא היה שם בתקופה שאחיו גדל, ובוודאי עשה משהו לא נכון.

כמה פעמים חשבתי, "אני רק רוצה חזרה את דניאל שלי." קיוויתי בחשאי שדניאלה תתקשר יום אחד ותגיד ששינתה את דעתה, והיא מתעתדת לשוב ולהיות הבן הקטן שלי. רציתי לקום ולהסתלק מכל הבעיות החדשות האלה, ולהמשיך בחיים כפי שהיו קודם לכן. אבל היו כל כך הרבה דברים לטפל בהם שלא היה לי ברבה זמן להתאבלות.

כאבי הגדול ביותר היה בידיעת הקשיים אשר עוד מחכים לביתי החדשה בהמשך הדרך. יכולתי לראות שזו הולכת להיות דרך ארוכה, ואין לנו מפה ללכת לפיה. תהיתי אם אהיה חזקה מספיק לטפל במצב החדש הזה. שאלתי את עצמי שוב ושוב, "האם די באהבת אם?"

* * * * *

כשכל ילדיי היו בפיניקס, יצאתי לחפש מידע, והתחנה הראשונה שלי היתה במרכז הלהט"ב. עד לרגע בו גילה לי דניאל שהוא ילדה, קיבלתי את העובדה שהוא הומו וכך ציפיתי שאצור מתישהו קשר עם המרכז.

האם די באהבת אם?

כשהייתי צעירה, ההתנסויות שלי עם הומוסקסואלים היו תמיד חיוביות. "הדוד בּוֹבּ" (Bob) היה מקורב למשפחתי והיה גם האבא של אחת מחברותיי הטובות. ידענו שהוא היה הומו, אבל גם ידענו שהוא אדם טוב, שאפשר לסמוך עליו, ומבוגר חשוב בחיינו.

חבר לכיתה ואחותו התאומה היו החברים הכי טובים שלי בתקופת ביה"ס התיכון. פיל (Phil) יצא מהארון בפני שנים לאחר מכן, כאשר הסביר שעזב את הכנסייה משום שהנוצרים סולדים מבני אדם הומולסביים. בשביקרתי אותו בסן-פרנסיסקו, הוא חי עם עוד שני חברים בדירה מקושטת בצורה יפהפיה, כשכולם חולקים באחריות לטיפול בבית. שמתי לב לאווירה השלווה, השקטה והאיכפתית ששררה בביתם, שהייתה שונה מאד מממערכות היחסים הלחוצות, המרירות והשתלטניות שראיתי עד אז בהרבה בתים הטרוסקסואלים. מורה מאד מכובד בביה"ס התיכון צר-האופקים שלי היה הומו, אבל לא ידענו זאת באותה עת. הוא לימד אנגלית ועשה זאת באופן מעניין ומאתגר. הוא היה נשוי, וילדיו הוא חלק מהחוג החברתי שלנו. שנים לאחר מכן ביקרתי אותו כשגיליתי שהוא גוסס מאיידס, ומצאתי שהוא עדיין התעניין במחשבות ובפעילויות חדשות. חלקתי עימו את דאגתי לבני הצעיר.

שלושה גברים אלה, כמו גם כל שאר ההומואים והלסביות שהיכרתי, נראו לי אנשים מצויינים באופן יוצא מן הכלל. כשהאמנתי שדניאל הומו, קיוויתי שיהיה גם הוא בן אנוש נפלא. לא האשמתי את עצמי שכן גידלתי את כל שלושת הבנים באותה דרך. כבר בגיל המוקדם של חמש, זיהיתי שדניאל נשי ושונה מבנים אחרים, אבל ידעתי שהוא לא בחר להיות כזה. אני מאמינה שחלק מהאנשים נולדים הומוסקסואליים, ממש כשם שאני נולדתי עם שיער מתולתל וראייה עלובה. לא חשתי שדניאל הושפע על-ידי מקור חיצוני, וגם לא האמנתי שאני חוטאת.

למרבה המזל, כבר קראתי שהמיגדר של העובר שטרם נולד נקבע על ידי ההורמונים שלהם נחשף ברחם. כל התינוקות מתחילים את דרכם בתור נקבה. כמות מזערית של הורמון זכרי בדיוק בזמן הנכון נחוצה להתפתחות הנורמאלית של אברי-מין זכריים ותבנית חשיבה גברית. במקרים נדירים משהו משתבש. עשוי להיות הורמון זכרי בכמות מספקת ליצור אברי מין זכריים, א&