חלק ד........מלאכת הגימור

 

 

היועץ הנטר הפנה את דניאלה לאנדוקרינולוג תוך שבועות ספורים, על אף שהנהלים לטיפול של הארי בנג'מין ממליצים שלושה חודשי ייעוץ לפני שמתחילים הורמונים. דניאלה הייתה כבר בתהליך ההתבגרות וזמן היה הדבר החשוב ביותר. האנדוקרינולוג הראשון עשה בדיקה גופנית שלמה והמון בדיקות מעבדה, ורשם לה את האסטרוגן פרמרין. המחיר שלקח היה 360 דולר. הרופא היה הבעלים של המעבדה, וזה גרם לי לתהות לגבי ניגוד עניינים. דניאלה הייתה נלהבת ומתוחה משקיבלה את המרשם שמולא כך שהיא יכולה להתחיל ליטול את האסטרוגן.

 

זה לא חולל פלאים כלשהם, אבל היא החלה לקבל מעט רכות בשדיים, ונראה היה שצמיחת שיער הפנים שלה הואטה מעט. קולה אך זה החל להשתנות, וקיווינו שההורמונים ישמרו שלא ייעשה נמוך יותר. אבל היה גם צד שלילי לנטילת הורמונים. היא חוותה חולשה, סחרחורות, וטלטלות רגשיות מעלה-מטה כשהחלה לרדת במשעול הארוך והנוקשה של תופעות לוואי מטיפול הורמונאלי. היא נעשתה רגישה ביותר לאנשים המביטים בה, לא אחוזת תסביך רדיפה, אך מודעת מאד לכך שאנשים כביכול שמים לב אליה. היא נעשתה מתוחה אפילו בסביבת אנשים שאוהבים ומקבלים אותה, והצטרכה להסתלק ולנוח אחרי כמה שעות איתם.

 

במהלך הביקורת הרפואית הראשונה, שאלתי את האנדוקרינולוג בנוגע לחולשה, אבל הוא לא סבר שהיה לפרמרין כל קשר לכך. רמת הטסטוסטרון שלה טרם פחתה לרמות קבילות, ולפיכך הוא רשם אף יותר פרמרין. כבר במינון הנמוך היא נעדרה מביה"ס ימים שלמים משום שהייתה עייפה ולא הרגישה טוב.

 

אחרי שיצרתי קשר עם נשים טרנסג'נדריות אחרות, למדתי שחולשה היא תופעת לוואי מאד נפוצה כפי שמדווח בבירור בדף המידע שמצורף לפרמרין. הן גם אמרו לי שיש אנדוקרינולוג אחר שמחיריו סבירים יותר, והוא רושם חוסם אנדרוגן, ספירולקטון, בנוסף לפרמרין.

במהלך פגישתה הראשונה עם האנדוקרינולוג החדש, שאל הרופא את דניאלה לשם מה באה אליו, והיה מאד מופתע ללמוד שהיא טרנססקסואלית. הוא הוריד את מינון האסטרוגן והוסיף ספירולקטון. הוא אמר עוד שאיננו סבור שהחולשה קשורה להורמונים. הסכום שלקח, עבור הבדיקה הגופנית המלאה ובדיקות המעבדה החיוניות, היה 160 דולר.

 

אחרי קריאת כל הספרים שהצלחתי למצוא אודות הורמונים, שנכתבו בידי מומחים, ושיחות עם כמה אחרים, הגעתי למסקנה שקיימות כמה אפשרויות בטיפול של טרנססקסואליות, ולכל אחת יש יתרונות וחסרונות משלה. כנראה שלכל רופא יש את סוג וכמות האסטרוגן החביבים עליו, אשר אותם הוא רושם. ממש נדהמתי מכך שהאנדוקרינולוגים אינם מודעים למעמס הריגשי שחוות המטופלות שלהם בגלל הטיפול באסטרוגן. הם עושים בדיקות לגבי נזק לכבד ובעיות לב, אבל אין להם כל דרך למדוד חולשה, דיכאון, ובלבול. חברותינו הטרנסג'נדריות מצאו מה עבד בשבילן, לרבות זריקות הורמונים, או הורמונים נוספים בלי-מרשם ממקסיקו. כל אחת חווה מידה שונה של יתרונות ותופעות לוואי כתוצאה מהטיפול ההורמונאלי, וחלקן לא חשות חולשה ואף לא דיכאון.

 

דניאלה עשתה מחקר משלה והקטינה את המינון שלה עד שיכלה להתמודד עם החולשה והרגשות, אבל זה לא היה מספיק כדי להעניק לה שדיים. לבסוף החליטה שהיא מעדיפה לקנות את השדיים שלה ממנתח פלסטי ולהישאר על מינון הורמונים שמאפשר לה לתפקד.

 

המטפל הראשון (ההיפי) שאיתו נפגשנו בעניין אי-ההלימה המיגדרית עשה עלי רושם טוב, אבל דניאלה עדיין לא הייתה מוכנה להיפגש עם יועץ. היא חשה שאין לה קשיים רגשיים, היא פשוט רוצה להיות בת. ואולם, גילינו שאין לנו ברירה בעניין זה, משום שנזקקנו למכתב אישור של יועץ-פסיכולוג לצורך ההורמונים ומכתב המלצה לניתוח. על אף שהייתי מוכנה לסמוך על היועץ הראשון שעבד עם דניאלה, לא יכולנו לבזבז את זמננו על מטפל שאיננו יכול לתת לנו הפנייה לניתוח, לא משנה עד כמה הוא נחמד.

 

אחרי המתנה של שלושה חודשים בלא לשמוע דבר מהיועץ הנטר, התקשרתי לברר עימו האם יש משהו נוסף שאנו צריכות לעשות. הוא קבע פגישה נוספת שבמהלכה דיווחה דניאלה שמאז שהיא בטיפול הורמונאלי, יש לה חולשה בלתי רגילה ונטייה לבכות בקלות. הוא סבר שהיא צריכה פרוזאק (Prozac) לטפל בדיכאון שלה; גם הוא אמר שהורמונים לא גורמים לחולשה. דחיתי את ההצעה לגבי הפרוזאק בגלל התדמית שלו כתרופה להפרעות נפש, ולא הייתי מוכנה להוסיף עוד תרופות לגופה הצעיר. מהשאלות ששאל היה ברור שלא הסתכל בשאלון המידע שהחזרנו לו (עם 150 דולאר) שלושה חודשים קודם לכן. לא ראיתי שאנו מתקדמות למשהו שיכול להיקרא "ייעוץ". עזבנו בלא לקבוע תור למפגש נוסף, ובלא להזכיר שנבוא שוב לפגישה.

 

דניאלה רצתה ניתוח, אבל אני הייתי חייבת לדעת באילו מחירים מדובר, והאם מישהו יעשה ניתוח לשינוי מין לטרנססקסואלית צעירה. רציתי הערכת זמן מציאותית לפני שאני מפתחת את ציפיותיה של דניאלה.

 

למדנו שבארה"ב ובקנדה יש רק ארבעה או חמשה מנתחים מוכרים היטב העושים ניתוחים לשינוי מין. מנתח אחד לא הסכים לנתח אף אחת מתחת לגיל 21. אחר לא היה מוכר היטב באזורנו כך שהיה רק מעט מידע אודותיו. הניתוח עולה פחות בקנדה, אבל הגיעו אלינו שמועות על סיבוכים שלאחר הניתוח. לא היה זה הזמן לחסוך בהוצאות משום שרציתי את הטוב ביותר עבור הבת שלי. כשדיברתי עם טרנססקסואליות מנותחות, ניתנו לד"ר שרנג (Schrang) בוויסקונסין חוות דעת נלהבות בידי כל המטופלות שלו, ולמדתי שהוא מקבל מטופלות צעירות יותר. הרגשנו שחשוב לעשות את הניתוח בהקדם כדי להעניק לדניאלה את הסיכוי הטוב ביותר להסתגל לבגרות צעירה. כאשר יצרנו קשר עם ד"ר שרנג והוא שמע על הנסיבות, אמר שישמח לעבוד עם דניאלה. הוא נקב במחיר שעתיד לכסות את שכרו, עלות השהייה בבית-החולים וכל ההוצאות הכרוכות בניתוח עצמו.

 

במשך שנים הייתי בלא ביטוח רפואי, והימרתי על כך שילדיי ואנוכי נוכל להימנע מכל פציעה או מחלה עתירי הוצאות. משלמדתי על ההוצאות הצפויות לצורך הטיפול ההורמונאלי והניתוח של דניאלה, ביררתי אודות כיסוי ביטוחי עבור צרכיה, על אף שידעתי כי ניאלץ לחכות שנה כדי לעמוד בדרישות ההמתנה עבור בעייה קיימת. כמה חברות אליהן התקשרתי כלל לא התקשרו חזרה. הנציג של חברה אחת אמר שההוצאות עבור ההורמונים תוכלנה קרוב לוודאי להיות מכוסות אם הרופא משתף פעולה, אבל אין כל דרך שהניתוח יהיה מכוסה.

 

הגשתי בקשה לקרן לילדים נכים, באמצעות מדינת קליפורניה, ולמדתי שהוצאות רפואיות לא-חיוניות אינן יכולות להיות מכוסות. פניתי לאירגון הבונים החופשיים ולכמה קבוצות אחרות המסייעות בכיסוי הוצאות רפואיות מיוחדות עבור ילדים. הם התייחסו אלי בטלפון בנימוס רב, אבל הסבירו שהאירגונים שלהם לא מכסים את המצב הזה. פניתי לקבוצה אחת שמוכנה לכסות הוצאות רפואיות רק עבור ילדים שיש להם מחלה סופנית. קיימות תוכניות "הרגשה טובה" לאדם, שזמינות עבור בני-עשרה למניעת התאבדות, שיכרות ושימוש בסמים, אבל לא קיימות קרנות מתאימות עבור הילדה שלי. לבסוף הגעתי למסקנה שמקורותיי הכלכליים יוכלו לכסות את עלות הניתוח בעוד כשנה או שנתיים, אם אני משתמשת בכרטיס אשראי לכיסוי חלק מהעלות.

 

עכשיו כשידענו שניתוח הוא אפשרי, הצטרכנו לרוץ אחרי ייעוץ, על מנת לקבל את שני מכתבי ההפנייה-לניתוח שלנו.

 

מאחר שלא שמעתי דבר מהיועץ הנטר ששה חודשים, התקשרתי לקבוע פגישה שלישית. במהלכה דנו במבחנים הפסיכולוגיים שהוא הזכיר קודם לכן, במחיר 700 דולר. המבחנים כללו:

 

 

MCMI-III (Million Clinical Multiaxial Inventory)           מבחן הפרעות אישיות
Bendar Gestalt
                                                              מבחן לקויות למידה.
The Draw A Person/Family
                                          מבחן דימוי עצמי במשפחה. 
Wechler (IQ)
                                                               מבחן מנת מישכל.
TAT (Thematic Apperceptual Test)
                              מבחן יחסים אישיים ובין-אישיים.
Rorschach
                                                                   מבחן הכתמים לתכנים תת-הכרתיים.
MMPI (Minnesota Multiphasic Personality Inventory)
   מבחן מבנה האישיות

 

 

הטלתי ספק בצורך במבחנים, מאחר שהוא כבר כתב לי מזכר בו נאמר כי "דניאלה נראית יציבה יחסית בהתחשב בכל הדברים." הוא אמר, "אין במבחנים 'עובר' או 'נכשל'. אני רק חייב לעשות זאת כדי להגן על עצמי כנגד תביעות. אינני חייב להצטדק. כל השותפים הקודמים שלי פשטו רגל בגלל תביעות. אשתי עושה את המבחנים ו-700 דולר זה ממש מחיר מציאה שאני נותן לך. זה יעלה כפול באוניברסיטה."

 

איכשהו המשכתי להרגיש כמו קורבן. הוא כל הזמן לקח את כספי, ולא העניק כל ייעוץ. הערכתי את העובדה שהוא לא דרש מאיתנו להמתין במשך שלושה חודשי ייעוץ לפני ששלח אותנו לאנדוקרינולוג, ולא בזבז את זמננו עם הרבה מפגשים. אבל לא קיבלנו ממנו כל עזרה, ונראה היה שהוא רק רוצה כסף.

 

משלמדנו יותר על המצב, קלטנו שאין לנו הרבה ברירה. אם אנו רוצות יועץ אחר, יתחילו מחדש ששת חודשי הייעוץ (במחיר 100 דולר לשעה) הנדרשים לפני ניתוח. כדי לחסוך זמן, אנו יכולות באותה מידה לשלם את ה-700 דולר ליועץ הנטר ולהיפטר מזה. התקשרתי ליועץ ואמרתי לו באופן בלתי-דיפלומטי, "או-קיי, אני מוכנה שידפקו אותי."

הוא התקשר חזרה כדי לאמר, "אני ממש לא רוצה אותך בתור לקוחה, אבל אני אשלח את התיק שלך ליועץ בל (Bell)."

 

כבר פגשתי בעבר את היועץ בל, כשהשתתפתי בפגישה של קבוצת תמיכה לטרנססקסואליות שהוא הינחה יחד עם שותפה, היועצת ג'ני (Jenny). במהלכה, הייתה לי ההזדמנות לשאול אם יש משהו נוסף שאוכל לעשות עבור דניאלה. הם אמרו שאני פועלת מאד נכון עם דניאלה, ולא הייתה להם כל עצה נוספת לתת לי. כשאמרתי להם שלהרגשתי היועץ הנטר לא מבצע כל ייעוץ, אמר לי היועץ בל שהוא לא יכול לקבל אותנו אלא אם מר הנטר יפנה את דניאלה אליו, עקב כללי הנימוס המקצועיים.

 

המשכתי להשתתף במפגשי התמיכה שלהם והפכתי לחלק ממערכת התמיכה. היועץ בל הציע שדניאלה תשתתף במפגשי התמיכה כדי לפגוש אחרות/ים כמוה. דניאלה הלכה רק פעם אחת. היא כבר פגשה כמה טרנססקסואליות שהזמנתי אלינו הביתה לשוחח, ובאותה עת היא ולאורה כבר היו חברות שמבלות יחד.

 

בסוף הקיץ הפסיקו היועצים את המפגשים שלהם, אבל דניאלה המשיכה להיפגש באופן פרטי עם היועץ בל. הוא היה איש מאד שקט ובעל דיבור רך, ואני הכרתי אותו מספיק טוב לחוש בנוח לשלוח את דניאלה להיפגש עימו לבדה. דניאלה אמרה לי שהיא צריכה לאסוף דברים לדבר עליהם בזמן הטיפולים, מאחר שהיועץ ממש לא מדבר הרבה. דניאלה תמיד התייחסה להיותה טרנססקסואלית בתור "המצב" שלה; היא מעולם לא קראה לזה בעיה. אחרי הטיפול הראשון שלה, אמר לי היועץ כי נראה שדניאלה בסדר גמור, והוא לא רואה בעייה להפנות אותה לניתוח בבוא העת. הוא גם יארגן עבורה חוות דעת שנייה על-ידי שותף נוסף במשרד שלו. היועץ בל סבר שהמבחן הפסיכולוגי איננו נחוץ.

 

התאריך לניתוח נקבע לבסוף, והיה בידינו המכתב הראשון של הפנייה לניתוח. ד"ר בל הפנה אותנו ליועץ וולף (Wolf) לקבלת מכתב נוסף, אבל זה לא היה כל כך פשוט כפי שזה נשמע. ההיתקלות שלנו עם ד"ר וולף מתועדת היטב בשני המכתבים שלהלן:

      

 

 

 

23 ביולי 1996

ד"ר טים וולף

פסיכותרפיה אישית, לילדים, מתבגרים ומערכות יחסים

שדרת פארק 25, חדר 207

סן-דייגו, קליפורניה 92116

 

ברצוני להביא לידיעתך את התייחסותי לכמה סוגיות הנוגעות לאי-הלימה מיגדרית של בנות-עשרה, ובת‑העשרה שלי במיוחד. אלו הן העובדות כפי שדניאלה ואנוכי רואות אותן, בנוגע למפגשים שלנו ב-15 למרץ, וב-29 למרץ.

 

הופנינו אליך ע"י ד"ר כריס בלטסיס (Chris Beletsis) לקבלת מכתב חוות-דעת שנייה לניתוח SRS. אתה דרשת לפחות 2 שעות במחיר 90 דולר לשעה, ו-25 דולר עבור מכתב. מילאנו את הטפסים הרגילים של הסכמה-מודעת, אמרת שתעשה עם דניאלה כמה מבחנים, ואמרת שתתקשר אלינו לקבוע מפגש שני.

אחרי השעה הראשונה, היא אמרה שדיברה איתך במשך דקות ספורות ואז עשתה כמה מבחנים שנראו מטופשים, בהם שאלת אותה שאלות על מצבים דימיוניים וגם ביקשת ממנה להניח תמונות על פי הסדר, שאותן כך חשה - ניתן לסדר נכון בכמה אופנים, עם הסבר מתאים.

מאחר שבמפגש הראשון לא נראה היה שאתה זקוק למידע ממני, היא חשה שהיא יכולה ללכת לבדה למפגש השני כך שאני לא אאבד שעות עבודה.

היא התקשרה אלי בערך ב-4:30 אחה"צ, לאחר המפגש השני שלה, שלא ארך אפילו חצי שעה, לספר לי על ההתנסות השנייה שלה איתך. בחוכמתה, היא המתינה עד שיום העבודה שלי כמעט תם, כי ידעה שאני אתרגז. היא אמרה שאתה אמרת לה כי אינך מאמין שצריך לעשות ניתוח SRS למישהו מתחת גיל 21, אבל תהייה מוכן לשקול זאת לכאלו שתוצאות מבחניהם מעל לממוצע. ואז אמרת לה שציוניה מראים כי לה אינטליגנציה מתחת לממוצע.

 

התקשרתי וביקשתי ממך סיכום כתוב של ההערכה שעשית לדניאלה, וזאת שלחת. במכתב אמרת "נראה שדניאלה סובלת ממצבי רוח מתחלפים, התנהגות אימפולסיבית, אי-הליכה בתלם בנושאי חברה והתאמה לחברים." והמלצת שהיא תמתין שנתיים לפני קבלת החלטה לגבי ניתוח SRS.

 

לדניאלה הייתה תמיד לקות-למידה שעימה אנו מתמודדים כבר שנים רבות. עבדתי מאד קשה לשמור אצלה על הערכה עצמית חיובית בנוגע לאינטליגנציה שלה. שני אחיה הגדולים תמיד הצטיינו בלימודיהם והיא הרגישה רע כי לא יכלה להגיע להישגים דומים. תמיד שמתי דגש על הכישורים האחרים שיש לה. מאז המעבר המיגדרי שלה, היא התקדמה באופן מדהים ביכולותיה הלימודיות, והרגישה ממש טוב לגבי עצמה. בגללך היא התרסקה, כשאמרת לה שיש לה אינטליגנציה מתחת לממוצע. היא התייאשה מאד מהמחשבה שתעמוד בפני 2-4 שנים בהן תצטרך להצמיד לאחור את אבר המין שלה, תצטרך לקחת מנות עצומות של הורמונים, שהיא עצמה יודעת כי הם משנים את מצבי הרוח שלה וגורמים לה סחרחורת. המחשבה על אי-יכולת לצאת עם בנים, כפי שעושות חברותיה. הפחד שיחשפו אותה. בת-עשרה עם בגרות פחותה משלה עלולה הייתה לשקול לשים קץ לחייה.

  

1. אתה ידעת שהיא בת 17 כשבאנו אליך. היית צריך להיות גלוי עימנו, באשר לאמונתך הברורה אותה כבר גיבשת מקודם, שאסור לאף אחת/ד מתחת לגיל 21 לעבור ניתוח.

 

2. חשבתי שאתה עתיד לבסס את החלטתך על ריאיון איתה, ולא על מבחנים תקניים. לא ידעתי שקיימת בעיית עובר/נכשל במבחנים תקניים.

 

3. חשבתי שאתה מבין שאנשים הנוטלים כמויות עצומות של הורמונים הם רגשניים וקופצניים. זה מקביל למצב שלפני מחזור, או גרוע מכך.

 

4. אילו בכלל היית מדבר איתי, היית מבין שהיא קיבלה ממני את גישתה החברתית של אי-הליכה בתלם. זוהי אחת הסיבות לכך שהיא מסתדרת כל כך טוב במצב שבו היא נמצאת. תמיד עודדתי גישה יחידנית, והטלת ספק בבעלי שררה, בלא לשים לב למה שאחרים עלולים לחשוב.

 

5. אסור היה לך לעולם לאמר לבת-עשרה, המתחבטת בכל כך הרבה עניינים אחרים, שיש לה תבונה מתחת לממוצע. מבחינתי זהו מעשה בלתי נסלח. במיוחד כשאתה מומחה, כביכול, לפסיכותרפיה של מתבגרים ומערכות יחסים. אני מצטערת שחשפתי את בת-העשרה שלי למעשיך. גרמת יותר נזק מתועלת. כמה פעמים מאז שנפגשה איתך היא ביקשה ממני חיזוקים לכך שהיא באמת נבונה. התבייש לך.

 

6. אילו בכלל הקדשת את הזמן להכיר אותה אישית, במקום לבסס את דעתך על בחינה, היית מבין שהיא ממש בסדר גמור בנסיבות הקיימות. היא לומדת מלוא הזמן בבי"ס תיכון רגיל עם ממוצע ציונים 'טוב'. היא לא משתמשת בסמים, לא מעשנת, ולא שותה. היא עובדת בייעוץ מעמיתים, באמצעות אגודת  "הורות מתוכננת". לעיתים קרובות עליי להישאר בלילה מחוץ לעיר, והיא אחראית מספיק כדי להישאר לבד מבלי להסתבך בצרות. אני חשה שהיא נבונה מעל ומעבר לשנותיה, בתובנות שהיא מבטאת תוך כדי התמודדות עם מצבה והעולם האמיתי שסביבה (ולא מצבים דימיוניים).

 

7. הבת שלי ואנוכי ידועות היטב ומכובדות בקהילת הטרנסג'נדר, ודעותינו נחשבות. העתק של מכתב זה יופץ בהרחבה. שמך ייכלל ברשימת אלה המנצלים את הקהילה שלנו ומתעשרים על חשבוננו.  

  

* .* .* .* .*

 

הוא מעולם לא הגיב למכתב שלי.

 

כשהתלוננתי על ד"ר וולף בפני הוועדה הרפואית הממשלתית, למדתי שהוא השלים את לימודיו לתואר דוקטור, אבל לא קיבל רישיון לעסוק בפסיכולוגיה בתואר הזה.

 

ההנחיות של הנהלים לטיפול ע"ש הארי בנג'מין אומרות כי מטפל המכיר את הטרנססקסואלית ואת התוכנית יוכל לעזור במשך התהליך. במקרה של דניאלה, גילינו שמרבית המטפלים קיימים כנראה כדי לעכב את התהליך ולא כדי לעזור. היועצים, אשר הודו כי יש להם ניסיון מועט מאד עם טרנססקסואליות בנות-עשרה, היו עדיין מוכנים לגבות מחיר של מומחים. נראה היה שלאיש מהיועצים לא היה איכפת מה אני חושבת, והם ניסו להתעלם ממני, אולי בתקווה שאסתלק.

 

המועד לניתוח התקרב במהירות, והמצב נעשה נואש. עדיין לא היה לנו מכתב הפנייה שני, ואני לא רציתי לראות יועץ נוסף לעולמי עולמים, אבל לא הייתה לנו ברירה.

 

בדמעות, שיתפתי את היועצת ג'ני בתוכן מכתבו של ד"ר וולף. היא ואנוכי היינו בכמה הזדמנויות מרצות מטעם לשכת המרצים לחינוך בקהילה, ובשעתו חיפשנו יחדיו בי"ס חלופי עבור דניאלה בעיר אחרת, כך שהיא הכירה הן את דניאלה והן אותי. היא שקלה את העניין בזהירות, והחליטה שהיא תוכל קרוב לוודאי לכתוב מכתב לצורך הניתוח, על אף שמעולם לא כתבה אחד שכזה קודם לכן. רווח לנו כשכתבה עבורנו את מכתב חוות-הדעת הנוספת אחרי מפגש אחד בלבד עם דניאלה.

 

היו קיימים גם יועצים אחרים בקהילה שלנו. אחת האמינה בתיאוריית אופן הגידול היעדר אב, אם שתלטנית, או אמא שממש רוצה ילדה זו הייתה האבחנה לגביי. היא האמינה שטרנססקסואליות הן כולן הומאים שאינם יכולים להתמודד עם היותם הומוסקסואלים. זוהי תיאוריה מיושנת, משום שכיום מבינים שנטייה מינית וזהות מיגדרית הן שני עניינים שונים בתכלית. חלק מהטרנססקסואליות מחפשות בת זוג כשהן לאחר הניתוח. חלק מהיועצים מאמין שאי-הלימה מיגדרית היא רק שלב חולף כשזה קורה אצל ילדים צעירים יותר. אני תוהה אם זהו רק שלב חולף, או שילדים אכן לומדים מאד מהר להסתיר תחושות שאחרים מסתייגים מהן.

 

חייבים להיות כמה יועצים טובים בעולם הזה, שבאמת איכפת להם ושעוזרים לקהילה הטרנססקסואלית להתמודד עם הבעיות שלהם. משום שהנהלים לטיפול של HBIGDA דורשים ייעוץ כהכנה לניתוח, הופכות הטרנססקסואליות בנות ערובה במשחק של ניגוד אינטרסים. הנהלים הללו משתמרים ומתעדכנים הלאה בידי אנשי מקצוע שהוסמכו לבצע את הייעוץ ועומדים להרוויח מכך כספית. על אף שייעוץ לפני החלטה חשובה כדוגמת ניתוח לשינוי מין יכול להיות מועיל, הוא יהיה מועיל גם לפני נישואין והורות. התועלת שבייעוץ מוטלת בספק משום שטרנססקסואליות לומדות לתת תשובות שהיועץ רוצה לשמוע.

 

 

 

הנהלים לטיפול ע"ש הארי בנג'מין

 

אני מקווה לראות את הנהלים של HBIGDA עוברים בעתיד שינוי, אשר יביא בחשבון שחלק מהטרנססקסואליות (ואולי הרוב) אינן מעורערות נפשית. אם טרנססקסואליות הן נכות נפשית, הן כנראה לא תוכלנה להשיג די כסף שיספיק לניתוח. אין הוכחה לכך שטרנססקסואליות עם בעיות פסיכולוגיות לכאורה תהיינה פחות מתאימות לעבור ניתוח.

 

הייתה לי לאחרונה התכתבות עם הפסיכולוג ג'וד פאטון (Jude Patton) שאמר, "אני ממש לא כמו כל הפסיכולוגים האחרים שבהם נתקלת, ואף לא פסיכולוגים מנוסים אחרים העוסקים בבעיות מיגדר. עשוי להיות לי יתרון באמפאתיה, משום שאני גם מקצוען וגם עמית. (אני טרנססקסואל מנותח, מנקבה לזכר, מעל 25 שנה.) אלו שטיפלו בי עצמי בזמנו, בוודאי 'כופפו את החוקים' לתת לי את הטיפול שלו נזקקתי, ולעולם לא שכחתי זאת."

 

הוא הסביר, "כל מטופל צריך להיות 'קברניט הספינה של עצמו' עם הפסיכולוג בתפקיד 'נווט'. לא שומר הסף, אלא מדריך, מחנך, מערכת תמיכה ומליץ יושר. יעדי הטיפול צריכים להיות מאמץ משותף של מטופל ומטפל שבו המטופל שותף מלא בתכנון הטיפול".

 

אני לגמרי מסכימה עם הפילוסופיה הזאת, ומאמינה שישנם כאלה שאינם זקוקים לטיפול רגשי בתהליך המעבר המיגדרי, במיוחד אם יש להם משפחה תומכת וחברים תומכים.

 

חבר השאיל לי סרט וידאו המראה את תהליך שינוי המין המתוכנן ע"י ד"ר שרנג. סיפרתי לדניאלה שהסרט נמצא אצלי, אבל היה לי ספק אם תרצה לראותו, אבל טעיתי היא הייתה מאד מאד מעוניינת. זו הייתי אנוכי שלא הייתי נלהבת לדעת את פרטי הניתוח, אבל חשתי שאני חייבת לצפות בו יחד איתה למקרה שתהיינה לה שאלות כלשהן. כשהקרנתי את הוידאו, היא השתלטה עליו לגמרי ואף הריצה את הסרט חזרה לראות שנית כמה קטעים, כדי להיות בטוחה שהבינה את הכל. לא התרשמתי מהתמונות של 'אחרי הניתוח', שהראו את התוצאה הסופית, אבל דניאלה העירה "כל דבר כל כך נקי ומסודר לאחר מכן. כל ה'עסק' הלך".

 

אז הציג ד"ר שרנג מכשול נוסף. הוא לא ינתח את דניאלה בלא הסכמה בחתימת שני ההורים, או הורה שיש לו משמורת מלאה. גם נישואיי וגם גירושיי נערכו במקסיקו, היכן שעניין המשמורת לא עלה מעולם. דניאלה התגוררה עימי מאז שהייתה בת שנתיים, ואני שילמתי את כל ההוצאות, כך שהבנתי שהיא במשמורתי. "החזקה היא תשע-עשיריות מהחוק." ביקשתי עזרה מחבר עורך-דין באשר לעלות ולהשלכות של השגת צו משמורת רשמי. עם צו שכזה, ייתכן שאוכל לגבות דמי מזונות לילדים עבור כל השנים שעברו, על אף שבאופן מציאותי התקווה לקבל עזרה כספית מאביה הייתה כיום מועטה אף יותר ממה שהייתה בעבר. גיליתי שצו משמורת בלבד, גם אם לא תוגש התנגדות, עולה 400 דולר או יותר.

 

לסדר שאביה יחתום על ההיתר לניתוח תהיה הדרך הטובה ביותר, אבל לא בהכרח הקלה ביותר, מאחר שהוא עדיין כעס על כך שהבן שלו חי בתור נערה. בלא תקווה מרובה, התקשרתי אליו לתת לזה סיכוי. כשסרב לחתום, התחננתי, איימתי, וניסיתי כל גישה.

 

"אני אלך לבית-משפט לקבל משמורת יחידה," אמרתי, "אבל זה יעלה לי קצת כסף."

"אני אגיש התנגדות לצו בית המשפט."

 

"מבחינתי זה יהיה מצויין, משום שהשופט יכפה עליך לשלם דמי מזונות לילדים עבור כל השנים שבהם לא שילמת מאומה."

 

אם סבר שמגיע לו להצביע בעניין עתידה של דניאלה, יהיה עליו לשלם עבור הזכות. למחרת התקשר להגיד שהוא מוכן לחתום על הניירות, והתארגנתי לפגוש בו בלא שהות במשרד נוטריון ציבורי לפני שישנה את דעתו. עם חתימת אביה ביד, התגברנו דניאלה ואנוכי על אבן דרך ענקית.

 

קבענו את מועד הניתוח לתחילת קיץ 1996, בין כיתה יא' ל-יב', כשתהייה בת 17. בין המועד בו גיליתי שהיא טרנססקסואלית ומועד הניתוח תעבורנה שנתיים, והנחתי שבכך נסיים את תקופת הייעוץ הנדרשת.

 

בסוף השנה השנייה בתיכון, בעודנו מתכוננות לניתוח, היה לדניאלה חבר קבוע. הוא בילה לעיתים קרובות בביתנו, כי היו לו כנראה חיים קשים עם משפחתו. מבחינתי זה היה בסדר גמור, משום שחיבבתי את האיש הצעיר. הוא לקח אותה למסיבת הסיום של ביה"ס, ואפילו בילה כמה פעמים את הלילה בביתנו. בעודנו עושות את ההכנות לנסוע לוויסקונסין לניתוח, היא סיפרה לבסוף לו אודות עצמה. היא לא יכלה לשקר לו בשאלה למה היא הולכת להיעלם לשבועיים, ואז להחלים כמה שבועות נוספים. הוא היה שקט זמן ממושך, ואז העיר שזה רק עושה אותה יותר מעניינת עבורו.

 

כשסיפרה לנער אחר שעימו יצאה, הוא הפסיק לצאת איתה במובן הרומנטי, אבל המשיך להיות ידיד ורע. כמה בנים איבדו את עניינם בה משום שהייתה שמרנית ולא התירה שייגעו בה יותר מדי. היא מעולם לא חוותה אלימות עקב היותה טרנססקסואלית, על אף שבמקסיקו היה עליה להימלט ממצב מסוכן משום שברנש אחד חשב 'שיצליח ללכת עד הסוף' עם הנערה הצעירה הזאת.

 

לפני שיצאנו לוויסקונסין נאלצתי לעבוד המון שעות נוספות כדי להיעדר את השבועיים הנחוצים לניתוח. יכולתי לחוש את המתח גובה את מחירו בעודנו עושות את ההכנות האחרונות. דניאלה הפכה נרגשת ככל שהתקרב הזמן, אבל נראתה רגועה למדי. אבל, במהלך השבועיים האחרונים שלפני הנסיעה, היו לה כמה התקפי חרדה. המשכתי לתור בנבכי נשמתי, תוהה אם הניתוח הוא הדבר הנכון לעשותו.

 

במשך טיסתנו לוויסקונסין, חשבתי על ההשלכות הרציניות של נסיעתנו. לאחרים במטוס לא היה מושג כי הנערה היפהפיה בת-העשרה הזאת בדרכה לבית-חולים לניתוח מאד מורכב בכדי לזכות בשלווה פנימית. תהיתי מה יחשבו עלי הורים אחרים, על כך שאיפשרתי את הניתוח לשינוי מין. עלולים להיות סיבוכים, ודאגתי גם בשל כך. הייתי על סף דמעות בכל הדרך, אבל לא רציתי שדניאלה תדע שאני מותשת. יהיה זה משגה מצידי להוסיף על חרדה כלשהי שאולי כבר יש לה. דניאלה נראתה שלווה, אבל גיליתי מאוחר יותר שהיא ניסתה למנוע ממני לחוש בחרדתה.

 

נחתנו בשדה תעופה ענק במינאפוליס/סיינט-פול (Minneapolis/St. Paul) ונותרו רק כמה דקות להגיע לטיסת ההמשך לאפלטון (Appleton). כשיצאנו מהמטוס, הדריכה אותנו הדיילת לשער היציאה שלנו בקצה השני של שדה התעופה. דניאלה הלכה קדימה לדאוג שיכניסו אותנו לטיסה, משום שיכלה להגיע לשם הרבה יותר מהר ממני. כשהגעתי אליה, היו לה בשורות רעות -  השער שרצינו היה בעצם מאחור במקום שממנו באנו, קרוב לשער ההגעה שלנו. ידעתי שמאוחר מדי להגיע לשם, אבל דניאלה הלכה שוב קדימה לעשות את הסידורים אם המטוס איחר במקרה. המחשבות שחלפו במוחי אינן ראויות לדפוס. למה זה צריך להיות כל כך מסובך לעבור מטיסה לטיסה? האשמתי את חברות התעופה והרבה אנשים ודברים אחרים בעודי שועטת, מקללת ובוכה, במהלך הדרך הארוכה אל המקום שבו התחלנו.

 

כפי שפחדתי, כשהגענו לשער הנכון פיספסנו את המטוס. אני נשכבתי על ספסל והתפרקתי. אמרתי לדניאלה שאני כבר לא יכולה יותר אני הולכת הביתה. היא סילקה מעלי את עובדי שדה-התעופה עם תירוציהם, הרגיעה אותי, הלכה להשיג כרטיסים לטיסה מאוחרת יותר, ואז הלכנו לאכול ולעשות סיבוב בחנויות המתנות של שדה התעופה.

 

משפחתי והרבה ממכריי העריצו אותי תמיד על כך ששמרתי על שלווה וגישה הגיונית לאורך כל הפרשה הזאת של שינוי מיגדרי. שמחתי שלא יכלו לראותני בשדה התעופה בתוך שלולית דמעות. למרות שידעתי כי הייתי כל העת תחת מתח, לא קלטתי את מידת עוצמתו. אחת הסיסמאות שלי היא "לשכב ולבכות זמן מה, ואז לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה." שיטה זו לשליטה במתח כבר עבדה בעבר, וכך גם הפעם. אחרי בכי טוב, אספתי את עצמי והמשכנו לאפלטון.

 

משהיינו במכוניתנו השכורה, לא היה קשה לאתר בעיר הקטנה את משרדו של הרופא, בית החולים, מרכז הקניות, והמוטל. אחרי שהתמקמנו, הלכנו למסעדה מקומית לארוחה האחרונה של דניאלה לפני הניתוח.

 

בבוקר המחרת, כשפגשנו את ד"ר שרנג במשרדו, הוא היה מאד נעים. הוא פנה לדניאלה כיאות, משום שהיא הייתה המטופלת, וכמעט התעלם ממני. הוא הדגיש שהניתוח המוצע לא ישנה את הדרך בה העולם יתייחס אליה, ולא ישנה את חייה כבמטה קסם, ואף לא יפתור את כל בעיותיה. דניאלה צריכה לקיים בקפידה את כל ההנחיות שלאחר הניתוח, וליטול אחריות ל"טיפול שאחרי". הוא יכול לבצע ניתוח, אבל ההגעה לתוצאות מוצלחות תלוייה בה.

 

אחרי רישום הקבלה לבית החולים, סיירנו בקומה שבה משוכנות המטופלות העוברות ניתוח לשינוי מין. בקצה אחד של המסדרון היה חדר הסבה הצופה אל נהר הפוֹקס אזור רוגע שהפך למקום החביב עלי. פגשנו את שותפתה לחדר של דניאלה, גלוריה (Gloria) אשר זה עתה שבה מניתוח, ואת האשה המאד מסורה שלה. הן התרשמו מאד מעלומיה ויופייה של דניאלה. במהלך עשרת הימים שלאחר מכן נעשינו די מקורבות אליהן מאחר שהן עודדו אותנו ועזרו לנו. גילינו שמרבית הטרנססקסואליות באגף הניתוחים היו לבדן, בלא אף אחד לתמוך בהן במהלך ההתנסות הקשה.

 

דניאלה נראתה שלווה ובלא פחד לכל אורך ההכנות ההכרחיות באותו ערב ובבוקר המחרת, ויצאה לניתוח בלא שביטאה פעם אחת פחד, אלא אך ורק ציפיה קדימה, אל עבר העתיד. 

 

       

* .* .* .* .*

 

(תכננתי לתת את השירה/התפילה הזאת למנתח, אבל איבדתי את אומץ ליבי.)

 

תשרה עליך ברכה

 

מי ייתן ותשרה עליך ברכה בעודך מתקן את נתיביה השגויים של אמא טבע.

 

מי ייתן ותהיינה ידיך יציבות בעודך עושה במלאכת אומנותך שאולי רק מעט יחזו בה.

 

מי ייתן ותהיינה עיניך צלולות בעודך מעניק את טיפולי הגימור לחייה של היקרה לנו.

 

מי ייתן ותהיינה מחשבותיך צלולות בעודך מקבל את החלטות מומחיותך.

 

מי ייתן ותשרה עליך ברכה בעודך דואג לאלו שלא מובנות לרבים ונאהבות בידי מעטים.

 

 

* .* .* .* .*

 

דיווחים על תהליך הניתוח עצמו, שלב-אחרי-שלב, ניתן לקבל ממקורות אחרים, ולפיכך לא אכלול כאן את המידע הטכני הזה.

אימי הגיעה בשעה שדניאלה הייתה עדיין בניתוח, ואנו שוחחנו ופתרנו יחד תשבץ בחדר ההמתנה כדי להעביר את הזמן. הבאתי עימי תשבץ משום שידעתי שלא אוכל להתרכז בקריאה, ועבורי פתרון תשבצים היה תמיד דרך מרגיעה ונינוחה להעביר זמן. מחשבותיי היו עם דניאלה ומה שהם עושים לה, אבל הפור הוטל, ועתה אנו צריכות פשוט להתמודד עם תוצאות החלטותינו.

 

היא הוחזרה לחדרה, וברגע שיצאה מערפל ההרדמה הכללית, שאלה אותי, "האם זה הסתיים?"

 

כשאמרתי, "כן," היא חייכה מאוזן לאוזן. היא נראתה חיוורת מאד, ומראה כל כך הרבה צינורות וחוטים מחוברים אליה היה מלחיץ עבורי, והתחלתי לבכות, כי גם אמא סובלת כשילדתה בכאבים. אבל ידעתי שהכאב הזה זמני, והרבה יותר טוב ממכאובי הנפש ומאומללות הנשמה שמהם סבלה במהלך השנים בהן הייתה כלואה בתוך הגוף הלא נכון. האשה של גלוריה ואחרות חשבו שאני בוכה על שאיבדתי סופית את הבן שלי. הן עודדו אותי שבני לא נעלם, אלא היה עדיין שם בתור אדם חדש ומאושר יותר, אבל אני כבר מזמן קיבלתי את האדם החדש הזה, וכמעט שכחתי שהיא הייתה אי פעם משהו אחר, מלבד בת נפלאה. 

 

 

היא חייכה מאוזן לאוזן

 

הימים שבאו לאחר מכן היו קשים למדי עבור שתינו. חשבתי שאוכל לשבת ולכתוב הרבה מתוך הספר הזה בזמן שהיא ישנה, אבל לא היה לנו זמן רב למנוחה, משום שהיא נזקקה לעזרה בכל כך הרבה דברים קטנים. היו הרבה שיחות טלפון של איחולי החלמה, ופרחים מחברינו בקליפורניה ומקומות אחרים. קיבלנו אפילו שיחה מטרנססקסואלית צעירה מאוסטרליה, שפגשנו באינטרנט, שתעבור ניתוח בקרוב. נראה היה שדניאלה לא קלטה את השטף האדיר של אהבה כלפיה ותקווה עבורה. חשתי כאילו היא ילדת הייצוג של הקהילה הטרנססקסואלית. לדניאלה הייתה הזדמנות שהרבה אחרות יכלו רק לחלום עליה התמיכה של משפחתה, וניתוח בעודה צעירה. כל היתרונות האלו לא נעלמו מעיני דניאלה, שכן היא שבה והודתה לי פעמים רבות, והביעה את הערכתה כלפיי על כך שניתנה לה האפשרות לעבור את הניתוח.

 

סבתה נשארה יומיים לאחר הניתוח ונתנה לדניאלה דובי צעצוע שמנמן שהעניק לה כנראה מעט רוגע.

 

 

* .* .* .* .*

 

גלוריה, שותפתה לחדר של דניאלה, כתבה עבורה שיר:

 

היום אנחנו פרפרים

 

טיילנו בתור זחלים, כל אחת בדרכה שלה,
פיטמנו את עצמנו בכל המידע שיכולנו להשיג,
אודות חיינו המבולבלים, ולמדנו, וצמחנו.

 

לבסוף נפגשו הדרכים בהן טיילנו, למסענו הסופי.
טווינו את גלמינו, ועם הרבה טיפוח ואהבה
נכנסנו לתרדמת המעבר.

 

והצלחנו בעזרת ידי הרופא המיומן
לפרוץ מתוך כבלי המעבר ולהיוולד לבסוף,
לחיות את החיים שנועדנו לחיותם.

 

בעודנו מיבשות את כנפינו ומתכוננות להמשך,
בחיינו החדשים כפרפרים מרהיבים,
אנו עוצרות לאמר תודות.

 

 

* .* .* .* .*

 

דניאלה סבלה מהקאות שלאחר-ניתוח, שלא היו חמורות, אבל במהלך כמה ימים לאחר מכן איבדה די דם להצריך מתן עירוי של שלוש מנות. על אף שהרבה אנשים הציעו לתרום דם, המוסד לא השתתף בתוכנית התרמת דם; אבל עלות העירוי הייתה קטנה. ד"ר שרנג עשה דברים מאד מהר מבלי להסבירם לדניאלה לפני מעשה. הוא לא אמר לי יותר משתי מילים בכל תשעת הימים שהיינו שם. הייתה לי התחושה שהיינו עבורו גופים חסרי שמות ופנים. הוא בא והלך כל כך מהר, והתבדחנו שהסיבה היחידה שידענו כי היה שם הייתה הניחוח שהשאירו מי הפנים שלו. האחיות היו מאד קשובות, והערכנו את עזרתן.

 

כששבנו למוטל שלנו, אחד מתוך שנים בלבד בעיר, החלה דניאלה לבצע בקפידה את תהליך ההרחבות התכופות לווגינה החדשה על פי הוראות הרופא. זה היה כמעט בלתי אפשרי עבור דניאלה להסתדר לבד. עסקתי בלא הרף ביציאה לקנות אספקה ובמציאת אוכל שיתחשק לדניאלה לאכול. מאחר שדניאלה נאלצה בביה"ח להישאר שבעה ימים שטוחה במיטה, לקח כמה ימים טובים להוציא את הקשרים משערה. לאחר זמן מה, התחלתי לסבול מתחושת כלא. לאחר הביקורת לפני שיבה הביתה אצל הרופא, שמחנו שתינו לשים פעמינו הביתה.

 

המסע הביתה היה ממושך ומתיש. החבר של דניאלה פגש אותנו בשדה התעופה לעזור להביאה הביתה ולהתמקם. דניאלה הייתה עייפה מכדי לעשות את ההרחבה באותו הלילה ורצתה לוותר על זה לגמרי, אבל אחרי שנת לילה טובה היא הייתה נכונה להמשיך הלאה עם לוח הזמנים התובעני. במהלך כמה השבועות שלאחר מכן הוקדש זמנה לטיפולים בעצמה, על פי ההוראות שניתנו לה. היא יכלה לעזוב את הבית רק לשעה בערך, בין הטיפולים, וכשהחבר שלה ואחרים באו לבקר היה לה רק זמן מועט לבלות עימם כי נאלצה לשוב לחדרה לעשות הרחבה. הייתה דלקת היכן שהיה תפר בחוט הדוק, ונותרה צלקת באותו אזור, אשר מכוסה כיום די טוב על ידי שיער הערווה. הצלקות באזורים מהם נלקח עור, במותנים משני הצדדים, היו הרבה יותר גדולות משציפיתי, אבל נראה היה שלא איכפת לה. הייתי מרוצה מהמראה של תוצאות הניתוח הווגינלי, לפחות מהצצה חטופה. דניאלה הסתובבה בכל הבית במערומיה או קרוב לכך לעיתים תכופות, כדי להתענג על האופן שבו חשה בלי כל "העסק" שם למטה. ניתוח נוסף (עיצוב שפתים) יהיה נחוץ במועד כלשהו בעתיד בכדי להעניק לאזור הגניטלי את נגיעות הגימור הקוסמטי.

 

אחרי חודש של הרחבות, דניאלה הייתה אמורה לעבור בהדרגה למרחיב עם קוטר גדול יותר. המנתח נתן לנו עלון שהציע חמישה מרחיבים בגדלים משתנים בהדרגה עבור 90 דולר. המרחיבים האלה היו מוצקים ולא רטטו, ושנים מהם היו קטנים מהנדרש. מאחר שידעתי שאני יכולה לקנות הרבה סוגים וצורות של מרחיבים בחנויות ארוטיקה באזורנו, לא קנינו את הסט היקר. אחרי קניית שני ויברטורים שונים שלא תאמו את ציפיותיה של דניאלה בצורה או בצבע או במשהו, נכנעתי בתיסכול ואמרתי לה שאני פשוט לא מבינה מה היא רוצה. היא אמרה שתלך לקנות את מה שהתכוונה. היא הייתה רק בת 17 ולא הורשתה להיכנס לחנויות שכאלה, אבל בכל זאת יצאה לדרך עם תזכורת ממני לא למסור את שמי אם היא תיתפס. היא התלבשה לה בבגדים שנראו הכי "בוגרים" ויצאה למשימתה. בחנות היא מצאה את מה שרצתה ושאלה את הקופאי אם הוא יודע מה הקוטר של המרחיב שאותו בחרה כדי לוודא שהוא יותר גדול מזה שכבר היה לה בבית. הוא הלך לבדוק בקטלוג וחזר בהכריזו בקול רם על פני כל החנות, "זה גודל אחיד שמתאים לכולם." היא שילמה עבור קנייתה ואיש לא שאל אותה לגילה או ביקש תעודה מזהה. אני הגעתי לגיל 40 לפני שהייתי מספיק אמיצה להיכנס לחנות ארוטיקה.   

     

* .* .* .* .*

 

בקנדה נעשים שני הניתוחים בתהליך אחד ואינם מצריכים שימוש בשתל עור. מאוחר יותר עברה שם לאורה את הניתוח שלה עם החלמה מהירה יותר, תכיפות הרחבות פחות מאומצת, ותוצאות מצויינות. לאחרונה נסעו כמה מהקהילה שלנו לאורגון, עם תוצאות טובות. ד"ר שרנג דרש את השכיבה הממושכת ביותר במיטה, ואת תכיפות ההרחבות המאומצת ביותר, אך התוצאות של מנתחים אחרים נראות משביעות רצון באותה מידה. גם בקנדה וגם באורגון יש מתקני שהייה לטיפולים שלאחרי הניתוח, שיקול חשוב למי שנוסעת לשם לבדה.

 

כל הטרנססקסואליות שפגשתי כל כך אסירות תודה על הניתוח, שהן מדברות בהתלהבות על החווייה הנפלאה ומאושרות מהתוצאות. הן שוכחות עד מהרה את הסיבוכים או אי-הנעימויות המתלוות לחווייה. אני קוראת לזה "תופעת המושיע". הן מעלות את המנתח שלהן על נס, ואינן אוביקטיביות תמיד כשהן נשאלות אודות חווית הניתוח שלהן.

 

אני עשיתי את הבחירה הטובה ביותר שיכולתי עם המידע שהיה לי בשעתו, אבל אם הייתי צריכה לעשות זאת שוב, ייתכן שהייתי מגיעה לתוצאות אחרות. מנתחים מנסים תמיד לשפר את ביצועיהם בהתבסס על ידע מתקדם יותר, ובאמצעות עשיית ניסיונות בטכניקות שונות.

הטיפול ההורמונאלי של דניאלה המשיך לגרום לה עליות ומורדות נפשיים ורגשיים, שהציקו לה מאד. עשינו כל שיכולנו לנסות ולייצב את רגשותיה כולל משטר תזונה עשיר, המון מנוחה, גישה חיובית ותרופות טבעיות. לבסוף, אחרי שנראה כי שום דבר אחר לא עוזר, ואחרי הרבה מחקרים, עודדתי אותה לנסות פרוזאק, על אף שבעבר לא רצינו להשתמש בו, משום שקיבלנו את האמונה הרווחת שאנשים הנוטלים פרוזאק הם מטורפים. זה אכן עזר לה, בכך שהקהה את חרדתה ואת תחושות חוסר האונים שלה.

 

בכריסטמס, נסענו דניאלה ואנוכי לבקר את בן. הוא היה עתה בשנה ב' במכללת פלאגסטף (Flagstaff) וחלק דירה בת שלושה חדרי שינה עם צעיר אחר. במהלך החופשה הקצרה נהנו דניאלה ובן להיות יחדיו בעודם עושים סקי, קניות, וצפייה בסרטים. אחיה הגדול היה אצילי, מגונן, וגאה באחותו. הם נדברו ביניהם בחשאי ובאו אלי עם תוכנית. דניאלה צריכה לעבור לגור בפלאגסטף כדי שתוכל להתחיל מחדש היכן שאיש אינו מכיר אותה, ובן חשב שיהיה נחמד לקבל אותה בתור שותפה שלישית לדירה. הוא לא הודה בכך, אבל התגעגע קרוב לוודאי להיות מעט עם בני משפחתו.

 

על אף שכבר חיכיתי למועד בו ילדיי יהיו כולם בוגרים, כך שאוכל לזכות מחדש במעט חופש ופרטיות בחיי, לא הייתי מוכנה לזה מיידית. אבל יכולתי לראות את ההתלהבות ורוח ההרפתקאה בעיניהם, ואחרי הרבה דיונים, החלטתי שאני חייבת שלא להניח לתחושותיי להאט את מסעם של ילדיי לאושרם ולעתידם. חימם לי את הלב לראות קשר חדש מתפתח ביניהם.

 

בסתר ליבי ידעתי שזה יהיה צעד חיובי עבור דניאלה, שכן זה עתה מלאו לה 18 והיא הפגינה הרבה נטיות לב לכונן לעצמה את הקן שלה.

אם היא תוכל לבשל ולנקות עבור הבנים האלה, זה יעכב אולי את המועד בו תעבור לנהל משק בית עם בן-זוג. היא ובן-זוגה הקודם נפרדו כשהיא נעשתה טרודה בלימודיה בתיכון והוא המשיך למכללה. אבל הייתה עוד סיבה מכרעת למעבר שלה. בעודה מתבססת בחייה החדשים בתור נערה, לא איפשרו לה הפעילויות התכופות שלי בקהילה הטרנסג'נדרית לשכוח לרגע את מסכת הייסורים שהיא עברה. ראיתי כבר נשים טרנסג'נדריות אחרות שעזבו את הקהילה אחרי הניתוח, כדי להיטמע בחברה ולהמשיך הלאה בחייהן בתור נשים. אחרי הכל, להיות מסוגלת לחיות בתור נערה בת-עשרה הייתה המטרה של הניתוח של דניאלה.

 

זמן קצר אחרי ששבנו הביתה מחופשת הכריסטמס, ארזה דניאלה את כל חפציה בטנדר שלה טלוויזיה, האופנים שלה, המיטה הנשית שלה, הרבה ממצרכי המטבח שלנו, שק אשפה גדול מלא בנעליים (נקבה אמיתית) ועוד הרבה דברים שאולי היא תצטרך.

"את יכולה לבוא הביתה מתי שתרצי," אמרתי לה, "אבל מותר לך להביא רק מזוודה אחת."

 

דניאלה נעלמה כמו נווד במדבר, כשהטנדר שלה מלא בכל הדברים שהיו לה. היא התקשרה אלי כמה פעמים לאורך הדרך, אבל שכחה להתקשר כשהגיעה בשלום. היה זה יום ארוך מאד עבורי ועבור כבלי הסינור האימהי שלי שהיו בשימוש נדיר. בהתחלה התקשרתי בכל יום, אבל נגמלתי מכך בהדרגה כשזה נעשה קשה יותר ויותר למצוא אותה בבית בין ביה"ס התיכון והפעילויות החברתיות. מאחר שדניאלה יצאה מהבית לעת עתה, עברתי להתגורר בדירת סטודיו קטנה.

 

 

מותר לך להביא רק מזוודה אחת.

 

מאחר שדניאלה הייתה חייבת עתה ליטול הורמונים במינונים כל כך נמוכים, בגלל סערת הרגשות שלה, השדיים שלה לא התפתחו הרבה. בגיל 18 עדיין לא התברכה בחזה שניתן להבחין בו. חלק חושבות שהשדיים יצמחו אם תחכי זמן ארוך דיו. חלק בטוחות שקיים שילוב קסם של הורמונים שיוצר שדיים. ישנן אלו שחושבות ששטוח זה או קיי, אבל דניאלה ממש רצתה שדיים. אני זוכרת עד כמה רציתי שדיים בהיותי בת-עשרה, אבל לא זכיתי לכך עד שהתחלתי ללדת ילדים. מאחר שזו לא הייתה אפשרות קיימת עבור דניאלה, החלטנו ללכת להגדלת חזה בעזרת שתלים בקיץ הבא. היא עשתה את כל הסידורים לניתוח אחרי התייעצות עם כמה מנתחים פלסטיים בפיניקס. מנתח אחד דרש איבחון פסיכולוגי עדכני. חשבתי שזה לא הוגן מאחר שכל אחת אחרת יכולה לעשות הגדלת חזה כרצונה. חלק מהנשים זקוקות קרוב לודאי לייעוץ כדי לגלות למה שדיים ענקיות כל כך חשובות להן. למה צריך להניח שנשים טרנססקסואליות לא מאוזנות בנפשן רק משום שהן רוצות שדיים?

 

נסעתי לפיניקס להיות איתה לפני ואחרי הניתוח. היא שוב הייתה מאד אמיצה לא התלוננה אף פעם. בעודה מתעוררת מההרדמה, אמרה דברים מצחיקים. "תהיי בשקט. את מדברת בקול רם מדי. אל תגעי בי. אני לא רוצה את השדיים שלי יותר, כי הם מכאיבים לי." אחר כך התנצלה על כך שהתנהגה בגסות. לא הבנתי למה היא חושבת שהיא מתנהגת בגסות, אבל יותר מאוחר אמרה שהיא מצטערת על כך שאמרה לנו להיות בשקט ולהניח לה לנפשה.

 

הניתוח נעשה על בסיס אישפוז חיצוני, ולפיכך שבנו למוטל שלנו בפיניקס כמה שעות לאחר שהסתיים. היומיים הללו במוטל היו מאד בלתי נוחים וממושכים עבורה, משום שהתקשתה להחזיק בתוכה מזון ושתייה, אבל הייתה חייבת לאכול משהו כשנטלה את הכדורים להקל את הכאב החזק. בכל פעם שרצתה לזוז, הייתי חייבת לעזור לה לשנות תנוחה, ולארגן מחדש את שקית הקרח על השדיים החדשים שלה כדי לצמצם את הנפיחות. בכל פעם ישנתי רק שעה או משהו כזה. אחיה התנדב להשגיח עליה אחרי הניתוח, אבל הוא שמח שאני שם על אף שהיא נזקקה ליותר תשומת לב ממה שציפיתי. אבל עשינו את זה.

 

כיום היא מאושרת עם הגוף שלה, ההולם את נפשה, ואני מאושרת על שהיינו מסוגלות לבצע את כל הדברים לעשותה שלמה.

דניאלה המשיכה להתגורר בפלאגסטף עם בן, והחלה שם את שנתה האחרונה בתיכון. יום אחד הראתה הזימונית שלי מספר עם אזור חיוג באריזונה, אבל לא הכרתי את המספר. המלים משטרה, בית-חולים, תאונה, חלפו במוחי בעודי מחייגת את המספר. היה זה ביה"ס של דניאלה, וסגן המנהל רצה לשוחח איתי.

 

"האם זאת אמא של דניאלה?" הוא שאל.

 

"כן."

 

"אני רק רוצה לוודא משהו שדניאלה אמרה היום בכיתה."

 

"כן." חיכיתי בציפייה דרוכה.

 

"היום היא אמרה לכיתתה שהיא עברה ניתוח לשינוי מין."

 

"או ̣̣שיט!"

 

"ובכן," הוא אמר וכחכח בגרונו, "אני משער שזה מהווה אישור."

 

"האם אתה יודע איך זה קרה?"

 

הוא אמר, " זמן רב יש שמועות, ודניאלה חשה בבירור שזה הזמן הנכון לאפשר לאנשים לדעת אודות עברה, כך שיוכלו להתגבר על העניין ולחדול מההתלחשויות."

 

"הלוואי שלא הייתה מספרת לאיש," אמרתי.

 

"היא זכאית לספר. היא זכאית להיות בטוחה בביה"ס הזה ולסיים את התיכון כאן. אנו מחבבים אותה מאד, והולכים לסייע לה בכל דרך שנוכל. אנו נשמור על סודיות בעניינה אם עיתון או הורים כלשהם ישאלו אודותיה. אנו הולכים להבטיח שהיא לא תהייה נושא ללעג או להטרדה כאן במתחם ביה"ס. כבר שוחחתי איתה על כך שלא תבודד את עצמה. האם את חושבת שהיא חזקה מספיק להתמודד עם זה?"

 

"יש ימים שבהם היא יותר חזקה מאחרים," עניתי בכנות מלאה. "אני אתקשר ואשוחח איתה."

 

הודיתי לו עמוקות על הבנתו ועזרתו, ואמרתי שאשוב אליו מאוחר יותר. קיבתי שיקשקה. האם היא לעולם לא תצליח להשתחרר מהעבר שלה? האם המעבר לפלאגסטף היה לשוא? אם יהיה עליה לעבור שוב, היה קיים עדיין דוד בסאן-חוזה. הוא עבר להתגורר שם בגלל משרה טובה לאחר שסיים את המכללה, באותה שנה בה סיים בן את ביה"ס התיכון.

 

אחרי שסגן המנהל התקשר אלי, לא נשאר סיכוי שאצליח להתרכז בעבודתי, ולפיכך התקשרתי מייד לדניאלה. היא אמרה שלא התקשרה אלי משום שלא רצתה להדאיג אותי. "בכל אופן," היא עודדה אותי, "זה לא עניין גדול."

 

היא סיפרה לי עוד על הנסיבות שהובילו לגילוי שלה. נודע לה לאחרונה שיש שמועות אודותיה. בת אחת שאלה אותה אם היא עברה פעם ניתוח לשינוי מין. דניאלה ענתה לעומתה, "זוהי שאלה מטומטמת לשאול אדם כלשהו." בתור שיעורי בית בכיתת סוציולוגיה היא כתבה אוטוביוגרפיה, אבל בלא לגלות את האמת, שידעה כי איננה הגיונית. היא הייתה עצובה על כך שלא יכלה לגלות את עצמיותה האמיתית, במיוחד משקיבלה ציון 'מספיק' על העבודה. אחרי מחשבה מרובה, ולגמרי בעצמה, היא החליטה לבקש רשות ממורה מחליף להודיע הודעה בסמוך לסוף השיעור. היה זה אז כשהיא הציגה את סיפורה לפני בני כיתתה והמורה, ומייד עזבה מאחר שהיה זה סמוך לסוף יום הלימודים.

 

בתוך חמש דקות התפשט הסיפור ברחבי כל בית הספר.

 

מייד כששמעו על כך המנהל וסגנו, ביקרו אותה בבית לראות שהיא בסדר ולא לבד. בן כבר היה שם כי אחת מחברותיה של דניאלה התקשרה אליו להזהירו שדניאלה עלולה להזדקק לו. נציגי ביה"ס שוחחו זמן מה עם בן ועם דניאלה, ואח"כ שבו לביה"ס, השעה בה התקשר אלי סגן-המנהל. אפילו לאחר ששוחח עם הילדים, הוא לא יכול היה להאמין עד הסוף שדניאלה הייתה פעם בן.

 

תוך כדי זה שסיפרה לי על כל מה שהתרחש, היא המשיכה לעודד אותי. "זה לא עניין גדול, הכל יהיה בסדר, אז פשוט אל תדאגי."

 

"אני אמא שלך. זה התפקיד שלי."

 

רציתי להיכנס למכונית, לנהוג שמונה שעות לפלאגסטף ולהביא אותה הביתה, לביטחון, אבל הבנתי שאני לא יכולה לתת לה ביטחון בשום מקום. היא חייבת להתמודד עם זה למען עצמה. היא יכולה להיות או אמיצה וגאה בהבלטת הדבר, או לעבור למקום חדש אחר ולשמור את פיה סגור, ובכך - להתכחש לחלק ממי שהיא.

 

כשהתקשרתי לחבר לבקש תמיכה, הוא אמר, "את צריכה להיות גאה בה. היא מתפתחת להיות פעילה בציבור ממש כמו אמא שלה, ולא ציפיתי ממנה לפחות מכך, משום שכבר ראיתי בה את האומץ והנחישות להיות היא עצמה."

 

למחרת התקשרתי לסגן-המנהל כדי להגיד לו שדניאלה חושבת שהכל הולך להיות בסדר. גיליתי שהוא קיים פגישה עם המורים של דניאלה כדי ליידע אותם אודות המצב ולבקש את עזרתם להבטיח שהיא לא תהייה נושא ללעג או להטרדה בכל דרך שהיא.

 

אבל הייתה לו שאלה אחת. "האם הניתוח שלה מושלם כך שאני יכול לאמר שמבחינה חוקית היא נקבה?"

הייתה זאת שאלה חשובה, מאחר שהיא בכיתת ההתעמלות של הבנות. הבטחתי לו שהיא נקבה מבחינה חוקית. אמרתי לו גם שאשלח לו חבילת מידע על טרנססקסואליות.

 

אמרתי, "היה גאה בה למעני."

 

והוא הוסיף, "כולנו גאים בה."

 

ביום המחרת, התבוננתי בשעון ללא הרף בעודי מנסה להתרכז בעבודתי עד שהתקשרתי לדניאלה לאחר יומה הראשון "מחץ לארון" בביה"ס. היא אמרה לי, "היום הלך לי ממש טוב. אנשים נתנו לי פתקים ומכתבי תמיכה. נערה אחת אפילו הביאה לי פרחים! אנשים זרים לי לגמרי באו אלי להגיד לי כמה שאני אמיצה. הם קוראים לי בשמי, אבל אני לא יודעת מי הם."

 

שבוע לאחר מכן התקשרתי שוב לסגן-המנהל לראות אם הוא שרד. הוא אמר לי, "לא היה כאן עיתונאים, לא הורים, ולא בעיות. נראה שדניאלה מסתדרת מצוין. לא עניין גדול. הזהרתי את סגני-המנהל של שני בתיה"ס התיכונים האחרים בעיר שיוודאו איתי כל שמועה שהם עשויים לשמוע על ביה"ס הזה, אבל הם לא שמעו דבר."

 

הוא הודה לי על חבילת המידע על טרנססקסואליות, שאותה העביר הלאה לממונים עליו מינהלית ולסגל שלו. שנינו הסכמנו שזוהי חוויית למידה עצומה לתלמידים ולסגל. הודיתי לו שוב על הדאגה וההבנה שלו. ביה"ס התיכון טיפל במצב באופן מופתי ביותר. סוף סוף מצאתי איש ניהול בכיר של בית-ספר, שהיה באמת דואג ומתחשב באשר לצרכי התלמידים שלו.

 

המועדון המקסיקני אמריקני בחרו בדניאלה בתור הנשיאה שלהם. נער שעימו יצאה בא שוב לביתה לצפות בסרטים על אף שידע על עברה. דניאלה המשיכה להגיד לי, "זה לא עניין גדול. לאיש לא איכפת." רציתי להגיד לה שזה עניין מאד גדול. זה עשוי אולי להיראות צעד קטן עבורה, אבל היה זה צעד גדול לקראת הבנה טובה יותר של אלו עם אי-הלימה מיגדרית.

 

* .* .* .* .*

 

נושא הטרנססקסואליות הוא בלתי מובן עבור מרבית האוכלוסייה, שחשיבתה מצוייה עדיין בתקופות החשוכות. נולדתי להיות פעילה בציבור, ועכשיו יש לי סיבה.

 

באזור מגוריי יש למחוז בתיה"ס וועדה לטיפול בענייני הומוסקסואלים ולסביות ולחינוך סגל ההוראה לגבי שיטות להגן על תלמידים בפני אפלייה. הארגון הורים וחברים של לסביות והומוסקסואלים  ( PFLAG )  נזקק לנציג בוועדה הזאת, ואני התנדבתי. באחד המפגשים הראשונים פגשתי את אלן (Ellen), עובדת מחוז בתיה"ס שדיברה איתי בשעתו עת ניסיתי לגלות מהי מדיניות מחוז בתיה"ס לגבי טרנססקסואליות. המידע היחיד שהייתה מוכנה לתת לי באותה עת היה, "אנחנו לא עושים אפלייה." כפי שחשדתי בשעתו, היא הונחתה בידי הממונה עליה שלא לאמר דבר מעבר לכך. אלן סיפרה לי שהרגישה נורא כשלא התירו לה לעזור לי מעבר לכך, ושמחה מאד לשמוע שמצאנו בית-ספר בטוח עבור דניאלה.

 

הצטרפתי לצוות אשר משוחח עם מורים בבתי"ס יסודיים ותיכוניים במחוז שלנו אודות יחס שוויוני לכל התלמידים, והפיכת ביה"ס למקום בטוח לכל אחד. אני חולקת עימם את האירועים שבהם מורים ויועצים לא ידעו מה לעשות עם דניאל. המטרה שלי היא פשוט לאפשר לכל מורה לפחות לשמוע את המילה טרנססקסואל/ית. תקוותי היא שבעתיד כל בית-ספר יהיה מקום בטוח עבור דניאלה ואחרות/ים כמותה. אנו משאירים בביה"ס מידע כתוב הכולל מקורות מידע וסיוע, ואנשים להתקשר עימם לצורך מידע נוסף.

 

מורים בהרבה מבתיה"ס כבר פגשו תלמידים עם בעיות מיגדר. על אף שיכולתם של המורים לעשות משהו עדיין מצומצמת מאד, הם יכולים לפחות להפגין קבלה ולנסות להגן על התלמיד/ה מהצקות ולעג. אבל, ידיהם של המורים קשורות, אלא אם ההורים מעורבים בבעייתו של התלמיד.

 

תאגיד הכינוס הבינלאומי על משפט טרנסג'נדרי ומדיניות תעסוקה  ( ICTLEP )  הינה קבוצה של עורכי דין ואנשי מקצוע העובדים על סוגיות משפטיות ותעסוקתיות עבור טרנססקסואליות/ים. השתתפתי באחד מהמפגשים השנתיים שלהם בטקסס וגיליתי שהוא מעניין מאד, למרות שמרבית הנושאים שבהם עסקו נגעו למבוגרים טרנסג'נדריות/ים: תעסוקה, משמורת ילדים, נישואים, ניירות משפטיים, וכו'. נראה היה שאין שם אף לא אחד שעוסק בעניינים אשר חשובים לבנות/י עשרה ולתלמידות/ים. שוב התרשמתי מהטרנססקסואליות/ים, שהיו 'אנשי-מקצוע עובדים' מאוזנים היטב, כמו גם ה'מניעים' וה'מטלטלים' בתנועה הטרנסג'נדרית. על אף שדניאלה פשוט רצתה להיות ילדה, קיימים גם אלו הרוצים להיות אנדרוגינוסים, או דו-מיגדריים, (לפעמים זכר, לפעמים נקבה), או רוצים להקים מין שלישי או חמישה מינים, או לחסל לחלוטין את כל עניין המיגדר. למדתי על האינטרסקסיות/ים או ההרמאפרודיטיות/ים ומסע החיפוש שלהן/ם לבחור את המיגדר העצמי שלהן/ם, בלא שאיזשהו מנתח יחליט עבורם בלידה.

 

כשנעשיתי מעורבת יותר בפינה נייטראלית, הצטרפתי לחבר המרצים שלהם, המרצה לסטודנטים בכיתות מכללה שונות. אחד או שני טרנססקסואליות/ים או מתלבשים/ות ואנוכי היינו מראים לתלמידים הללו שאוכלוסיית הטרנסג'נדריות/ים הינה אנושית, ואיננה פוגעת באיש. סטודנטים נמצאים במכללות על מנת להתחנך ואנו רוצות/ים להוסיף על חינוכם. אנו רוצים שאנשים יבינו כי זהות מיגדרית איננה בחירה. מי היה בוחר שיהיו לו חיים קשים שכאלה? אנו מדגישים שזאת איננה מחלת נפש.

 

לרוע המזל, יש לתעשיית הייעוץ עניין חזק ביותר להנציח את האמונה העממית שזוהי בעייה נפשית או פסיכולוגית. קיימות קבוצות תמיכה עבור הא/נשים הטרנסג'נדריות/ים כך שהן/ם לא יתייאשו ויפגעו בעצמן/ם דרך שימוש בסמים או באלכוהול או במקרים קיצוניים, בהתאבדות.

 

כמה פעמים הזמין אותי ארגון ה- PFLAG  הלאומי לנאום על מנת לסייע לחנך את חבריו. כיום יש רק מעט הורים שמבינים את הבעיות, אבל אנחנו מקווים שבעתיד יהיו יותר.

 

בכל מקום אליו אני הולכת ומספרת את סיפורה של דניאלה והצורך שלה להיות ילדה, מישהו מספר לי "את אמא כל כך נפלאה." ההצהרה הזאת עדיין מפתיעה אותי משום שתמיד חשתי שאינני טובה במיוחד במלאכת האימהות, בהיותי הורה די לא-שיגרתי ובלתי צפוי. עשיתי אך ורק מה שכל אמא יכולה לעשות: להעניק לילדתי אהבה בלא-תנאים.

כשטרנססקסואליות/ים שומעות/ים את דבריי, הן/ם אומרות/ים לי כי ידעו שהן/ם טרנססקסואליות/ים כשהיו בנות/י-עשרה, אך פחדו לספר להוריהן/ם. משהשתפרה יכולתי להשתמש במחשב ובאינטרנט, הצטרפתי למספר קבוצות דיון העוסקות בטרנססקסואליות. קיימת כיום קבוצת הורים המוכנים ורוצים ליצור קשר עם הורים אחרים דרך האינטרנט. קיימים גם כמה סיפורים על בנות/י עשרה ומידע אחר הקשור לעניין אשר זמינים דרך האמצעים האלה.

 

נראה שקיים מספר גדל והולך של ילדים צעירים המספרים להוריהם כי הם חשים שהם צריכים להיות במיגדר הנגדי. אני מקווה שנצליח להפיץ את התובנה שהילדים האלו זקוקים לאהבה ולהבנה.

 

כאשר דניאלה התגוררה בבית, תמיד סיפרתי לה היכן אני הולכת להרצות והזמנתי אותה לבוא איתי. היא הלכה איתי פעם או פעמיים אבל לא חשה בנוח לדבר על מצבה בפני קהל, או שהיו לה דברים אחרים לעשותם שהיו יותר חשובים לבת-עשרה. אני כיבדתי את רצונותיה שלא לדבר בביה"ס שלה, והיא הבינה את הצורך שלי לנסות לשנות את העולם.

 

 

 


 

 

חלק ה :עברית

חלק ד :עברית

חלק ג :עברית

חלק ב :עברית

חלק א :עברית

פתיח :עברית

 

 


 

YFH translation of 11-21-07

LC update of 12-22-07