חלק ד........מלאכת הגימור

היועץ הנטר הפנה את דניאלה לאנדוקרינולוג תוך שבועות ספורים, על אף שהנהלים לטיפול של הארי בנג'מין ממליצים שלושה חודשי ייעוץ לפני שמתחילים הורמונים. דניאלה הייתה כבר בתהליך ההתבגרות וזמן היה הדבר החשוב ביותר. האנדוקרינולוג הראשון עשה בדיקה גופנית שלמה והמון בדיקות מעבדה, ורשם לה את האסטרוגן – פרמרין. המחיר שלקח היה 360 דולר. הרופא היה הבעלים של המעבדה, וזה גרם לי לתהות לגבי ניגוד עניינים. דניאלה הייתה נלהבת ומתוחה משקיבלה את המרשם שמולא כך שהיא יכולה להתחיל ליטול את האסטרוגן.

זה לא חולל פלאים כלשהם, אבל היא החלה לקבל מעט רכות בשדיים, ונראה היה שצמיחת שיער הפנים שלה הואטה מעט. קולה אך זה החל להשתנות, וקיווינו שההורמונים ישמרו שלא ייעשה נמוך יותר. אבל היה גם צד שלילי לנטילת הורמונים. היא חוותה חולשה, סחרחורות, וטלטלות רגשיות מעלה-מטה כשהחלה לרדת במשעול הארוך והנוקשה של תופעות לוואי מטיפול הורמונאלי. היא נעשתה רגישה ביותר לאנשים המביטים בה, לא אחוזת תסביך רדיפה, אך מודעת מאד לכך שאנשים כביכול שמים לב אליה. היא נעשתה מתוחה אפילו בסביבת אנשים שאוהבים ומקבלים אותה, והצטרכה להסתלק ולנוח אחרי כמה שעות איתם.

במהלך הביקורת הרפואית הראשונה, שאלתי את האנדוקרינולוג בנוגע לחולשה, אבל הוא לא סבר שהיה לפרמרין כל קשר לכך. רמת הטסטוסטרון שלה טרם פחתה לרמות קבילות, ולפיכך הוא רשם אף יותר פרמרין. כבר במינון הנמוך היא נעדרה מביה"ס ימים שלמים משום שהייתה עייפה ולא הרגישה טוב.

אחרי שיצרתי קשר עם נשים טרנסג'נדריות אחרות, למדתי שחולשה היא תופעת לוואי מאד נפוצה כפי שמדווח בבירור בדף המידע שמצורף לפרמרין. הן גם אמרו לי שיש אנדוקרינולוג אחר שמחיריו סבירים יותר, והוא רושם חוסם אנדרוגן, ספירולקטון, בנוסף לפרמרין.

במהלך פגישתה הראשונה עם האנדוקרינולוג החדש, שאל הרופא את דניאלה לשם מה באה אליו, והיה מאד מופתע ללמוד שהיא טרנססקסואלית. הוא הוריד את מינון האסטרוגן והוסיף ספירולקטון. הוא אמר עוד שאיננו סבור שהחולשה קשורה להורמונים. הסכום שלקח, עבור הבדיקה הגופנית המלאה ובדיקות המעבדה החיוניות, היה 160 דולר.

אחרי קריאת כל הספרים שהצלחתי למצוא אודות הורמונים, שנכתבו בידי מומחים, ושיחות עם כמה אחרים, הגעתי למסקנה שקיימות כמה אפשרויות בטיפול של טרנססקסואליות, ולכל אחת יש יתרונות וחסרונות משלה. כנראה שלכל רופא יש את סוג וכמות האסטרוגן החביבים עליו, אשר אותם הוא רושם. ממש נדהמתי מכך שהאנדוקרינולוגים אינם מודעים למעמס הריגשי שחוות המטופלות שלהם בגלל הטיפול באסטרוגן. הם עושים בדיקות לגבי נזק לכבד ובעיות לב, אבל אין להם כל דרך למדוד חולשה, דיכאון, ובלבול. חברותינו הטרנסג'נדריות מצאו מה עבד בשבילן, לרבות זריקות הורמונים, או הורמונים נוספים בלי-מרשם ממקסיקו. כל אחת חווה מידה שונה של יתרונות ותופעות לוואי כתוצאה מהטיפול ההורמונאלי, וחלקן לא חשות חולשה ואף לא דיכאון.

דניאלה עשתה מחקר משלה והקטינה את המינון שלה עד שיכלה להתמודד עם החולשה והרגשות, אבל זה לא היה מספיק כדי להעניק לה שדיים. לבסוף החליטה שהיא מעדיפה לקנות את השדיים שלה ממנתח פלסטי ולהישאר על מינון הורמונים שמאפשר לה לתפקד.

המטפל הראשון (ההיפי) שאיתו נפגשנו בעניין אי-ההלימה המיגדרית עשה עלי רושם טוב, אבל דניאלה עדיין לא הייתה מוכנה להיפגש עם יועץ. היא חשה שאין לה קשיים רגשיים, היא פשוט רוצה להיות בת. ואולם, גילינו שאין לנו ברירה בעניין זה, משום שנזקקנו למכתב אישור של יועץ-פסיכולוג לצורך ההורמונים ומכתב המלצה לניתוח. על אף שהייתי מוכנה לסמוך על היועץ הראשון שעבד עם דניאלה, לא יכולנו לבזבז את זמננו על מטפל שאיננו יכול לתת לנו הפנייה לניתוח, לא משנה עד כמה הוא נחמד.

אחרי המתנה של שלושה חודשים בלא לשמוע דבר מהיועץ הנטר, התקשרתי לברר עימו האם יש משהו נוסף שאנו צריכות לעשות. הוא קבע פגישה נוספת שבמהלכה דיווחה דניאלה שמאז שהיא בטיפול הורמונאלי, יש לה חולשה בלתי רגילה ונטייה לבכות בקלות. הוא סבר שהיא צריכה פרוזאק (Prozac) לטפל בדיכאון שלה; גם הוא אמר שהורמונים לא גורמים לחולשה. דחיתי את ההצעה לגבי הפרוזאק בגלל התדמית שלו כתרופה להפרעות נפש, ולא הייתי מוכנה להוסיף עוד תרופות לגופה הצעיר. מהשאלות ששאל היה ברור שלא הסתכל בשאלון המידע שהחזרנו לו (עם 150 דולאר) שלושה חודשים קודם לכן. לא ראיתי שאנו מתקדמות למשהו שיכול להיקרא "ייעוץ". עזבנו בלא לקבוע תור למפגש נוסף, ובלא להזכיר שנבוא שוב לפגישה.

דניאלה רצתה ניתוח, אבל אני הייתי חייבת לדעת באילו מחירים מדובר, והאם מישהו יעשה ניתוח לשינוי מין לטרנססקסואלית צעירה. רציתי הערכת זמן מציאותית לפני שאני מפתחת את ציפיותיה של דניאלה.

למדנו שבארה"ב ובקנדה יש רק ארבעה או חמשה מנתחים מוכרים היטב העושים ניתוחים לשינוי מין. מנתח אחד לא הסכים לנתח אף אחת מתחת לגיל 21. אחר לא היה מוכר היטב באזורנו כך שהיה רק מעט מידע אודותיו. הניתוח עולה פחות בקנדה, אבל הגיעו אלינו שמועות על סיבוכים שלאחר הניתוח. לא היה זה הזמן לחסוך בהוצאות משום שרציתי את הטוב ביותר עבור הבת שלי. כשדיברתי עם טרנססקסואליות מנותחות, ניתנו לד"ר שרנג (Schrang) בוויסקונסין חוות דעת נלהבות בידי כל המטופלות שלו, ולמדתי שהוא מקבל מטופלות צעירות יותר. הרגשנו שחשוב לעשות את הניתוח בהקדם כדי להעניק לדניאלה את הסיכוי הטוב ביותר להסתגל לבגרות צעירה. כאשר יצרנו קשר עם ד"ר שרנג והוא שמע על הנסיבות, אמר שישמח לעבוד עם דניאלה. הוא נקב במחיר שעתיד לכסות את שכרו, עלות השהייה בבית-החולים וכל ההוצאות הכרוכות בניתוח עצמו.

במשך שנים הייתי בלא ביטוח רפואי, והימרתי על כך שילדיי ואנוכי נוכל להימנע מכל פציעה או מחלה עתירי הוצאות. משלמדתי על ההוצאות הצפויות לצורך הטיפול ההורמונאלי והניתוח של דניאלה, ביררתי אודות כיסוי ביטוחי עבור צרכיה, על אף שידעתי כי ניאלץ לחכות שנה כדי לעמוד בדרישות ההמתנה עבור בעייה קיימת. כמה חברות אליהן התקשרתי כלל לא התקשרו חזרה. הנציג של חברה אחת אמר שההוצאות עבור ההורמונים תוכלנה קרוב לוודאי להיות מכוסות אם הרופא משתף פעולה, אבל אין כל דרך שהניתוח יהיה מכוסה.

הגשתי בקשה לקרן לילדים נכים, באמצעות מדינת קליפורניה, ולמדתי שהוצאות רפואיות לא-חיוניות אינן יכולות להיות מכוסות. פניתי לאירגון הבונים החופשיים ולכמה קבוצות אחרות המסייעות בכיסוי הוצאות רפואיות מיוחדות עבור ילדים. הם התייחסו אלי בטלפון בנימוס רב, אבל הסבירו שהאירגונים שלהם לא מכסים את המצב הזה. פניתי לקבוצה אחת שמוכנה לכסות הוצאות רפואיות רק עבור ילדים שיש להם מחלה סופנית. קיימות תוכניות "הרגשה טובה" לאדם, שזמינות עבור בני-עשרה למניעת התאבדות, שיכרות ושימוש בסמים, אבל לא קיימות קרנות מתאימות עבור הילדה שלי. לבסוף הגעתי למסקנה שמקורותיי הכלכליים יוכלו לכסות את עלות הניתוח בעוד כשנה או שנתיים, אם אני משתמשת בכרטיס אשראי לכיסוי חלק מהעלות.

עכשיו כשידענו שניתוח הוא אפשרי, הצטרכנו לרוץ אחרי ייעוץ, על מנת לקבל את שני מכתבי ההפנייה-לניתוח שלנו.

מאחר שלא שמעתי דבר מהיועץ הנטר ששה חודשים, התקשרתי לקבוע פגישה שלישית. במהלכה דנו במבחנים הפסיכולוגיים שהוא הזכיר קודם לכן, במחיר 700 דולר. המבחנים כללו:

MCMI-III (Million Clinical Multiaxial Inventory)           – מבחן הפרעות אישיות
Bendar Gestalt                                                              – מבחן לקויות למידה.
The Draw A Person/Family                                           – מבחן דימוי עצמי במשפחה. 
Wechler (IQ)                                                                – מבחן מנת מישכל.
TAT (Thematic Apperceptual Test)                               – מבחן יחסים אישיים ובין-אישיים.
Rorschach                                                                    – מבחן הכתמים לתכנים תת-הכרתיים.
MMPI (Minnesota Multiphasic Personality Inventory)   – מבחן מבנה האישיות

הטלתי ספק בצורך במבחנים, מאחר שהוא כבר כתב לי מזכר בו נאמר כי "דניאלה נראית יציבה יחסית בהתחשב בכל הדברים." הוא אמר, "אין במבחנים 'עובר' או 'נכשל'. אני רק חייב לעשות זאת כדי להגן על עצמי כנגד תביעות. אינני חייב להצטדק. כל השותפים הקודמים שלי פשטו רגל בגלל תביעות. אשתי עושה את המבחנים ו-700 דולר זה ממש מחיר מציאה שאני נותן לך. זה יעלה כפול באוניברסיטה."

איכשהו המשכתי להרגיש כמו קורבן. הוא כל הזמן לקח את כספי, ולא העניק כל ייעוץ. הערכתי את העובדה שהוא לא דרש מאיתנו להמתין במשך שלושה חודשי ייעוץ לפני ששלח אותנו לאנדוקרינולוג, ולא בזבז את זמננו עם הרבה מפגשים. אבל לא קיבלנו ממנו כל עזרה, ונראה היה שהוא רק רוצה כסף.

משלמדנו יותר על המצב, קלטנו שאין לנו הרבה ברירה. אם אנו רוצות יועץ אחר, יתחילו מחדש ששת חודשי הייעוץ (במחיר 100 דולר לשעה) הנדרשים לפני ניתוח. כדי לחסוך זמן, אנו יכולות באותה מידה לשלם את ה-700 דולר ליועץ הנטר ולהיפטר מזה. התקשרתי ליועץ ואמרתי לו באופן בלתי-דיפלומטי, "או-קיי, אני מוכנה שידפקו אותי."

הוא התקשר חזרה כדי לאמר, "אני ממש לא רוצה אותך בתור לקוחה, אבל אני אשלח את התיק שלך ליועץ בל (Bell)."

כבר פגשתי בעבר את היועץ בל, כשהשתתפתי בפגישה של קבוצת תמיכה לטרנססקסואליות שהוא הינחה יחד עם שותפה, היועצת ג'ני (Jenny). במהלכה, הייתה לי ההזדמנות לשאול אם יש משהו נוסף שאוכל לעשות עבור דניאלה. הם אמרו שאני פועלת מאד נכון עם דניאלה, ולא הייתה להם כל עצה נוספת לתת לי. כשאמרתי להם שלהרגשתי היועץ הנטר לא מבצע כל ייעוץ, אמר לי היועץ בל שהוא לא יכול לקבל אותנו אלא אם מר הנטר יפנה את דניאלה אליו, עקב כללי הנימוס המקצועיים.

המשכתי להשתתף במפגשי התמיכה שלהם והפכתי לחלק ממערכת התמיכה. היועץ בל הציע שדניאלה תשתתף במפגשי התמיכה כדי לפגוש אחרות/ים כמוה. דניאלה הלכה רק פעם אחת. היא כבר פגשה כמה טרנססקסואליות שהזמנתי אלינו הביתה לשוחח, ובאותה עת היא ולאורה כבר היו חברות שמבלות יחד.

בסוף הקיץ הפסיקו היועצים את המפגשים שלהם, אבל דניאלה המשיכה להיפגש באופן פרטי עם היועץ בל. הוא היה איש מאד שקט ובעל דיבור רך, ואני הכרתי אותו מספיק טוב לחוש בנוח לשלוח את דניאלה להיפגש עימו לבדה. דניאלה אמרה לי שהיא צריכה לאסוף דברים לדבר עליהם בזמן הטיפולים, מאחר שהיועץ ממש לא מדבר הרבה. דניאלה תמיד התייחסה להיותה טרנססקסואלית בתור "המצב" שלה; היא מעולם לא קראה לזה בעיה. אחרי הטיפול הראשון שלה, אמר לי היועץ כי נראה שדניאלה בסדר גמור, והוא לא רואה בעייה להפנות אותה לניתוח בבוא העת. הוא גם יארגן עבורה חוות דעת שנייה על-ידי שותף נוסף במשרד שלו. היועץ בל סבר שהמבחן הפסיכולוגי איננו נחוץ.

התאריך לניתוח נקבע לבסוף, והיה בידינו המכתב הראשון של הפנייה לניתוח. ד"ר בל הפנה אותנו ליועץ וולף (Wolf) לקבלת מכתב נוסף, אבל זה לא היה כל כך פשוט כפי שזה נשמע. ההיתקלות שלנו עם ד"ר וולף מתועדת היטב בשני המכתבים שלהלן:

23 ביולי 1996

ד"ר טים וולף

פסיכותרפיה אישית, לילדים, מתבגרים ומערכות יחסים

שדרת פארק 25, חדר 207

סן-דייגו, קליפורניה 92116

ברצוני להביא לידיעתך את התייחסותי לכמה סוגיות הנוגעות לאי-הלימה מיגדרית של בנות-עשרה, ובת‑העשרה שלי במיוחד. אלו הן העובדות כפי שדניאלה ואנוכי רואות אותן, בנוגע למפגשים שלנו ב-15 למרץ, וב-29 למרץ.

הופנינו אליך ע"י ד"ר כריס בלטסיס (Chris Beletsis) לקבלת מכתב חוות-דעת שנייה לניתוח SRS. אתה דרשת לפחות 2 שעות במחיר 90 דולר לשעה, ו-25 דולר עבור מכתב. מילאנו את הטפסים הרגילים של הסכמה-מודעת, אמרת שתעשה עם דניאלה כמה מבחנים, ואמרת שתתקשר אלינו לקבוע מפגש שני.

אחרי השעה הראשונה, היא אמרה שדיברה איתך במשך דקות ספורות ואז עשתה כמה מבחנים שנראו מטופשים, בהם שאלת אותה שאלות על מצבים דימיוניים וגם ביקשת ממנה להניח תמונות על פי הסדר, שאותן – כך חשה - ניתן לסדר נכון בכמה אופנים, עם הסבר מתאים.

מאחר שבמפגש הראשון לא נראה היה שאתה זקוק למידע ממני, היא חשה שהיא יכולה ללכת לבדה למפגש השני כך שאני לא אאבד שעות עבודה.

היא התקשרה אלי בערך ב-4:30 אחה"צ, לאחר המפגש השני שלה, שלא ארך אפילו חצי שעה, לספר לי על ההתנסות השנייה שלה איתך. בחוכמתה, היא המתינה עד שיום העבודה שלי כמעט תם, כי ידעה שאני אתרגז. היא אמרה שאתה אמרת לה כי אינך מאמין שצריך לעשות ניתוח SRS למישהו מתחת גיל 21, אבל תהייה מוכן לשקול זאת לכאלו שתוצאות מבחניהם מעל לממוצע. ואז אמרת לה שציוניה מראים כי לה אינטליגנציה מתחת לממוצע.

התקשרתי וביקשתי ממך סיכום כתוב של ההערכה שעשית לדניאלה, וזאת שלחת. במכתב אמרת "נראה שדניאלה סובלת ממצבי רוח מתחלפים, התנהגות אימפולסיבית, אי-הליכה בתלם בנושאי חברה והתאמה לחברים." והמלצת שהיא תמתין שנתיים לפני קבלת החלטה לגבי ניתוח SRS.

לדניאלה הייתה תמיד לקות-למידה שעימה אנו מתמודדים כבר שנים רבות. עבדתי מאד קשה לשמור אצלה על הערכה עצמית חיובית בנוגע לאינטליגנציה שלה. שני אחיה הגדולים תמיד הצטיינו בלימודיהם והיא הרגישה רע כי לא יכלה להגיע להישגים דומים. תמיד שמתי דגש על הכישורים האחרים שיש לה. מאז המעבר המיגדרי שלה, היא התקדמה באופן מדהים ביכולותיה הלימודיות, והרגישה ממש טוב לגבי עצמה. בגללך היא התרסקה, כשאמרת לה שיש לה אינטליגנציה מתחת לממוצע. היא התייאשה מאד מהמחשבה שתעמוד בפני 2-4 שנים בהן תצטרך להצמיד לאחור את אבר המין שלה, תצטרך לקחת מנות עצומות של הורמונים, שהיא עצמה יודעת כי הם משנים את מצבי הרוח שלה וגורמים לה סחרחורת. המחשבה על אי-יכולת לצאת עם בנים, כפי שעושות חברותיה. הפחד שיחשפו אותה. בת-עשרה עם בגרות פחותה משלה עלולה הייתה לשקול לשים קץ לחייה.

1. אתה ידעת שהיא בת 17 כשבאנו אליך. היית צריך להיות גלוי עימנו, באשר לאמונתך הברורה אותה כבר גיבשת מקודם, שאסור לאף אחת/ד מתחת לגיל 21 לעבור ניתוח.

2. חשבתי שאתה עתיד לבסס את החלטתך על ריאיון איתה, ולא על מבחנים תקניים. לא ידעתי שקיימת בעיית עובר/נכשל במבחנים תקניים.

3. חשבתי שאתה מבין שאנשים הנוטלים כמויות עצומות של הורמונים הם רגשניים וקופצניים. זה מקביל למצב שלפני מחזור, או גרוע מכך.

4. אילו בכלל היית מדבר איתי, היית מבין שהיא קיבלה ממני את גישתה החברתית של אי-הליכה בתלם. זוהי אחת הסיבות לכך שהיא מסתדרת כל כך טוב במצב שבו היא נמצאת. תמיד עודדתי גישה יחידנית, והטלת ספק בבעלי שררה, בלא לשים לב למה שאחרים עלולים לחשוב.

5. אסור היה לך לעולם לאמר לבת-עשרה, המתחבטת בכל כך הרבה עניינים אחרים, שיש לה תבונה מתחת לממוצע. מבחינתי זהו מעשה בלתי נסלח. במיוחד כשאתה מומחה, כביכול, לפסיכותרפיה של מתבגרים ומערכות יחסים. אני מצטערת שחשפתי את בת-העשרה שלי למעשיך. גרמת יותר נזק מתועלת. כמה פעמים מאז שנפגשה איתך היא ביקשה ממני חיזוקים לכך שהיא באמת נבונה. התבייש לך.

6. אילו בכלל הקדשת את הזמן להכיר אותה אישית, במקום לבסס את דעתך על בחינה, היית מבין שהיא ממש בסדר גמור בנסיבות הקיימות. היא לומדת מלוא הזמן בבי"ס תיכון רגיל עם ממוצע ציונים 'טוב'. היא לא משתמשת בסמים, לא מעשנת, ולא שותה. היא עובדת בייעוץ מעמיתים, באמצעות אגודת  "הורות מתוכננת". לעיתים קרובות עליי להישאר בלילה מחוץ לעיר, והיא אחראית מספיק כדי להישאר לבד מבלי להסתבך בצרות. אני חשה שהיא נבונה מעל ומעבר לשנותיה, בתובנות שהיא מבטאת תוך כדי התמודדות עם מצבה והעולם האמיתי שסביבה (ולא מצבים דימיוניים).

7. הבת שלי ואנוכי ידועות היטב ומכובדות בקהילת הטרנסג'נדר, ודעותינו נחשבות. העתק של מכתב זה יופץ בהרחבה. שמך ייכלל ברשימת אלה המנצלים את הקהילה שלנו ומתעשרים על חשבוננו.  

* .* .* .* .*

הוא מעולם לא הגיב למכתב שלי.

כשהתלוננתי על ד"ר וולף בפני הוועדה הרפואית הממשלתית, למדתי שהוא השלים את לימודיו לתואר דוקטור, אבל לא קיבל רישיון לעסוק בפסיכולוגיה בתואר הזה.

ההנחיות של הנהלים לטיפול ע"ש הארי בנג'מין אומרות כי מטפל המכיר את הטרנססקסואלית ואת התוכנית יוכל לעזור במשך התהליך. במקרה של דניאלה, גילינו שמרבית המטפלים קיימים כנראה כדי לעכב את התהליך ולא כדי לעזור. היועצים, אשר הודו כי יש להם ניסיון מועט מאד עם טרנססקסואליות בנות-עשרה, היו עדיין מוכנים לגבות מחיר של מומחים. נראה היה שלאיש מהיועצים לא היה איכפת מה אני חושבת, והם ניסו להתעלם ממני, אולי בתקווה שאסתלק.

המועד לניתוח התקרב במהירות, והמצב נעשה נואש. עדיין לא היה לנו מכתב הפנייה שני, ואני לא רציתי לראות יועץ נוסף לעולמי עולמים, אבל לא הייתה לנו ברירה.

בדמעות, שיתפתי את היועצת ג'ני בתוכן מכתבו של ד"ר וולף. היא ואנוכי היינו בכמה הזדמנויות מרצות מטעם לשכת המרצים לחינוך בקהילה, ובשעתו חיפשנו יחדיו בי"ס חלופי עבור דניאלה בעיר אחרת, כך שהיא הכירה הן את דניאלה והן אותי. היא שקלה את העניין בזהירות, והחליטה שהיא תוכל קרוב לוודאי לכתוב מכתב לצורך הניתוח, על אף שמעולם לא כתבה אחד שכזה קודם לכן. רווח לנו כשכתבה עבורנו את מכתב חוות-הדעת הנוספת אחרי מפגש אחד בלבד עם דניאלה.

היו קיימים גם יועצים אחרים בקהילה שלנו. אחת האמינה בתיאוריית אופן הגידול – היעדר אב, אם שתלטנית, או אמא שממש רוצה ילדה – זו הייתה האבחנה לגביי. היא האמינה שטרנססקסואליות הן כולן הומאים שאינם יכולים להתמודד עם היותם הומוסקסואלים. זוהי תיאוריה מיושנת, משום שכיום מבינים שנטייה מינית וזהות מיגדרית הן שני עניינים שונים בתכלית. חלק מהטרנססקסואליות מחפשות בת זוג כשהן לאחר הניתוח. חלק מהיועצים מאמין שאי-הלימה מיגדרית היא רק שלב חולף כשזה קורה אצל ילדים צעירים יותר. אני תוהה אם זהו רק שלב חולף, או שילדים אכן לומדים מאד מהר להסתיר תחושות שאחרים מסתייגים מהן.

חייבים להיות כמה יועצים טובים בעולם הזה, שבאמת איכפת להם ושעוזרים לקהילה הטרנססקסואלית להתמודד עם הבעיות שלהם. משום שהנהלים לטיפול של HBIGDA דורשים ייעוץ כהכנה לניתוח, הופכות הטרנססקסואליות בנות ערובה במשחק של ניגוד אינטרסים. הנהלים הללו משתמרים ומתעדכנים הלאה בידי אנשי מקצוע שהוסמכו לבצע את הייעוץ ועומדים להרוויח מכך כספית. על אף שייעוץ לפני החלטה חשובה כדוגמת ניתוח לשינוי מין יכול להיות מועיל, הוא יהיה מועיל גם לפני נישואין והורות. התועלת שבייעוץ מוטלת בספק משום שטרנססקסואליות לומדות לתת תשובות שהיועץ רוצה לשמוע.

הנהלים לטיפול ע"ש הארי בנג'מין

אני מקווה לראות את הנהלים של HBIGDA עוברים בעתיד שינוי, אשר יביא בחשבון שחלק מהטרנססקסואליות (ואולי הרוב) אינן מעורערות נפשית. אם טרנססקסואליות הן נכות נפשית, הן כנראה לא תוכלנה להשיג די כסף שיספיק לניתוח. אין הוכחה לכך שטרנססקסואליות עם בעיות פסיכולוגיות לכאורה תהיינה פחות מתאימות לעבור ניתוח.

הייתה לי לאחרונה התכתבות עם הפסיכולוג ג'וד פאטון (Jude Patton) שאמר, "אני ממש לא כמו כל הפסיכולוגים האחרים שבהם נתקלת, ואף לא פסיכולוגים מנוסים אחרים העוסקים בבעיות מיגדר. עשוי להיות לי יתרון באמפאתיה, משום שאני גם מקצוען וגם עמית. (אני טרנססקסואל מנותח, מנקבה לזכר, מעל 25 שנה.) אלו שטיפלו בי עצמי בזמנו, בוודאי 'כופפו את החוקים' לתת לי את הטיפול שלו נזקקתי, ולעולם לא שכחתי זאת."

הוא הסביר, "כל מטופל צריך להיות 'קברניט הספינה של עצמו' עם הפסיכולוג בתפקיד 'נווט'. לא שומר הסף, אלא מדריך, מחנך, מערכת תמיכה ומליץ יושר. יעדי הטיפול צריכים להיות מאמץ משותף של מטופל ומטפל שבו המטופל שותף מלא בתכנון הטיפול".

אני לגמרי מסכימה עם הפילוסופיה הזאת, ומאמינה שישנם כאלה שאינם זקוקים לטיפול רגשי בתהליך המעבר המיגדרי, במיוחד אם יש להם משפחה תומכת וחברים תומכים.

חבר השאיל לי סרט וידאו המראה את תהליך שינוי המין המתוכנן ע"י ד"ר שרנג. סיפרתי לדניאלה שהסרט נמצא אצלי, אבל היה לי ספק אם תרצה לראותו, אבל טעיתי – היא הייתה מאד מאד מעוניינת. זו הייתי אנוכי שלא הייתי נלהבת לדעת את פרטי הניתוח, אבל חשתי שאני חייבת לצפות בו יחד איתה למקרה שתהיינה לה שאלות כלשהן. כשהקרנתי את הוידאו, היא השתלטה עליו לגמרי ואף הריצה את הסרט חזרה לראות שנית כמה קטעים, כדי להיות בטוחה שהבינה את הכל. לא התרשמתי מהתמונות של 'אחרי הניתוח', שהראו את התוצאה הסופית, אבל דניאלה העירה "כל דבר כל כך נקי ומסודר לאחר מכן. כל ה'עסק' הלך".

אז הציג ד"ר שרנג מכשול נוסף. הוא לא ינתח את דניאלה בלא הסכמה בחתימת שני ההורים, או הורה שיש לו משמורת מלאה. גם נישואיי וגם גירושיי נערכו במקסיקו, היכן שעניין המשמורת לא עלה מעולם. דניאלה התגוררה עימי מאז שהייתה בת שנתיים, ואני שילמתי את כל ההוצאות, כך שהבנתי שהיא במשמורתי. "החזקה היא תשע-עשיריות מהחוק." ביקשתי עזרה מחבר עורך-דין באשר לעלות ולהשלכות של השגת צו משמורת רשמי. עם צו שכזה, ייתכן שאוכל לגבות דמי מזונות לילדים עבור כל השנים שעברו, על אף שבאופן מציאותי התקווה לקבל עזרה כספית מאביה הייתה כיום מועטה אף יותר ממה שהייתה בעבר. גיליתי שצו משמורת בלבד, גם אם לא תוגש התנגדות, עולה 400 דולר או יותר.

לסדר שאביה יחתום על ההיתר לניתוח תהיה הדרך הטובה ביותר, אבל לא בהכרח הקלה ביותר, מאחר שהוא עדיין כעס על כך שהבן שלו חי בתור נערה. בלא תקווה מרובה, התקשרתי אליו לתת לזה סיכוי. כשסרב לחתום, התחננתי, איימתי, וניסיתי כל גישה.

"אני אלך לבית-משפט לקבל משמורת יחידה," אמרתי, "אבל זה יעלה לי קצת כסף."

"אני אגיש התנגדות לצו בית המשפט."

"מבחינתי זה יהיה מצויין, משום שהשופט יכפה עליך לשלם דמי מזונות לילדים עבור כל השנים שבהם לא שילמת מאומה."

אם סבר שמגיע לו להצביע בעניין עתידה של דניאלה, יהיה עליו לשלם עבור הזכות. למחרת התקשר להגיד שהוא מוכן לחתום על הניירות, והתארגנתי לפגוש בו בלא שהות במשרד נוטריון ציבורי לפני שישנה את דעתו. עם חתימת אביה ביד, התגברנו דניאלה ואנוכי על אבן דרך ענקית.

קבענו את מועד הניתוח לתחילת קיץ 1996, בין כיתה יא' ל-יב', כשתהייה בת ½17. בין המועד בו גיליתי שהיא טרנססקסואלית ומועד הניתוח תעבורנה שנתיים, והנחתי שבכך נסיים את תקופת הייעוץ הנדרשת.

בסוף השנה השנייה בתיכון, בעודנו מתכוננות לניתוח, היה לדניאלה חבר קבוע. הוא בילה לעיתים קרובות בביתנו, כי היו לו כנראה חיים קשים עם משפחתו. מבחינתי זה היה בסדר גמור, משום שחיבבתי את האיש הצעיר. הוא לקח אותה למסיבת הסיום של ביה"ס, ואפילו בילה כמה פעמים את הלילה בביתנו. בעודנו עושות את ההכנות לנסוע לוויסקונסין לניתוח, היא סיפרה לבסוף לו אודות עצמה. היא לא יכלה לשקר לו בשאלה למה היא הולכת להיעלם לשבועיים, ואז להחלים כמה שבועות נוספים. הוא היה שקט זמן ממושך, ואז העיר שזה רק עושה אותה יותר מעניינת עבורו.

כשסיפרה לנער אחר שעימו יצאה, הוא הפסיק לצאת איתה במובן הרומנטי, אבל המשיך להיות ידיד ורע. כמה בנים איבדו את עניינם בה משום שהייתה שמרנית ולא התירה שייגעו בה יותר מדי. היא מעולם לא חוותה אלימות עקב היותה טרנססקסואלית, על אף שבמקסיקו היה עליה להימלט ממצב מסוכן משום שברנש אחד חשב 'שיצליח ללכת עד הסוף' עם הנערה הצעירה הזאת.

לפני שיצאנו לוויסקונסין נאלצתי לעבוד המון שעות נוספות כדי להיעדר את השבועיים הנחוצים לניתוח. יכולתי לחוש את המתח גובה את מחירו בעודנו עושות את ההכנות האחרונות. דניאלה הפכה נרגשת ככל שהתקרב הזמן, אבל נראתה רגועה למדי. אבל, במהלך השבועיים האחרונים שלפני הנסיעה, היו לה כמה התקפי חרדה. המשכתי לתור בנבכי נשמתי, תוהה אם הניתוח הוא הדבר הנכון לעשותו.

במשך טיסתנו לוויסקונסין, חשבתי על ההשלכות הרציניות של נסיעתנו. לאחרים במטוס לא היה מושג כי הנערה היפהפיה בת-העשרה הזאת בדרכה לבית-חולים לניתוח מאד מורכב בכדי לזכות בשלווה פנימית. תהיתי מה יחשבו עלי הורים אחרים, על כך שאיפשרתי את הניתוח לשינוי מין. עלולים להיות סיבוכים, ודאגתי גם בשל כך. הייתי על סף דמעות בכל הדרך, אבל לא רציתי שדניאלה תדע שאני מותשת. יהיה זה משגה מצידי להוסיף על חרדה כלשהי שאולי כבר יש לה. דניאלה נראתה שלווה, אבל גיליתי מאוחר יותר שהיא ניסתה למנוע ממני לחוש בחרדתה.

נחתנו בשדה תעופה ענק במינאפוליס/סיינט-פול (Minneapolis/St. Paul) ונותרו רק כמה דקות להגיע לטיסת ההמשך לאפלטון (Appleton). כשיצאנו מהמטוס, הדריכה אותנו הדיילת לשער היציאה שלנו בקצה השני של שדה התעופה. דניאלה הלכה קדימה לדאוג שיכניסו אותנו לטיסה, משום שיכלה להגיע לשם הרבה יותר מהר ממני. כשהגעתי אליה, היו לה בשורות רעות -  השער שרצינו היה בעצם מאחור במקום שממנו באנו, קרוב לשער ההגעה שלנו. ידעתי שמאוחר מדי להגיע לשם, אבל דניאלה הלכה שוב קדימה לעשות את הסידורים אם המטוס איחר במקרה. המחשבות שחלפו במוחי אינן ראויות לדפוס. למה זה צריך להיות כל כך מסובך לעבור מטיסה לטיסה? האשמתי את חברות התעופה והרבה אנשים ודברים אחרים בעודי שועטת, מקללת ובוכה, במהלך הדרך הארוכה אל המקום שבו התחלנו.

כפי שפחדתי, כשהגענו לשער הנכון פיספסנו את המטוס. אני נשכבתי על ספסל והתפרקתי. אמרתי לדניאלה שאני כבר לא יכולה יותר – אני הולכת הביתה. היא סילקה מעלי את עובדי שדה-התעופה עם תירוציהם, הרגיעה אותי, הלכה להשיג כרטיסים לטיסה מאוחרת יותר, ואז הלכנו לאכול ולעשות סיבוב בחנויות המתנות של שדה התעופה.

משפחתי והרבה ממכריי העריצו אותי תמיד על כך ששמרתי על שלווה וגישה הגיוני