חלק ב........למידה

 

לאחר מכן, בשבועות הספורים שנותרו עד תחילת הלימודים, דניאלה נשארה בקרבת הבית ומאד קרוב אלי. זה היה כאילו עברה נסיגה לגיל ינקות והיא נצמדת אלי. היא רצתה לשבת לצידי, לישון בחדרי, ולהיות איתי כל הזמן. היא נזקקה להרבה חיבוקים וחיזוקים תכופים. איך יכולה ילדה לשרוד בנסיבות שכאלו אם אין בנמצא מישהו לחבק אותה? אחרי כחודש היא חזרה להיות עצמה - בת-עשרה עצמאית.

 

כמה טרנססקסואליות מפינה נייטראלית הפנו אותנו אל מר הנטר (Hunter) בתור היועץ הטוב ביותר בקהילה. הלכתי עם דניאלה לפגישה הראשונה, כי לא רציתי להפקיד את הבת החדשה שלי בידי זר, העלול לשכנע אותה כי היא משוגעת ואז - שהוא מסוגל לרפא אותה, או משהו העלול לתקוע טריז בינינו. דניאלה התלבשה מאד נשית, אך הייתה עדיין בשלב המוחצן שלה צמוד, קצר, צעקני מוגזם אבל חמוד מאד. המטפל שוחח איתנו מעט אודות המצב, אבל בעיקר סיפר לנו אודות כל ההתנסויות שלו. הוא התעניין האם דניאלה עברה טראומות בגיל מוקדם, משום שטען כי עשה בעבר מחקר להוכיח את התיאוריה שלו שטרנססקסואליות נגרמת עקב טראומה לילדים בגיל צעיר מ-31 חודש. דניאל היה בן שנה בזמן השיטפון, וחשבתי שכישוריו המילוליים נפגעו. הוא הפסיק כליל להשמיע קולות, ועד שהיה בן שלוש הוא רק חייך, בכה והצביע. כעת זה היה חסר משמעות אם הושפע מטראומה מוקדמת, משום שרציתי לדעת מה עושים עכשיו.  

 

היועץ הנטר נתן לנו למלא טופס 'היסטוריה אישית' והורה להחזירו אליו עם 150 דולר. הוא אמר לנו שמישהו אחר יעבור עליו. יהיה גם מבדק פסיכולוגי בהמשך הדרך, שיעלה 750 דולר, אבל עוד אין לנו צורך לדאוג בעניין זה. בתום הראיון, הוא לא אמר לנו מתי ברצונו לראות שוב את דניאלה. ואולם, הוא כן הזהיר אותנו להיות זהירות. כנראה שמרבית הטרנססקסואליות מוכות לפחות פעם אחת בידי בן-זוג ליציאה אם הוא מגלה את עברה.

 

גילינו שרוב השאלון עוסק בענייני מבוגרים כדוגמת נישואין, ילדים, יחסי-מין, ועבודה. היה שם רק חלק קטן שאותו יכולנו למלא, על משפחה, ילדות ונעורים, ובית-ספר, אבל החזרנו את הטופס בצירוף הכסף. מעולם לא גילינו מי עבר על השאלון הזה עבורו. חודש לאחר מכן קרא לי והפנה אותנו לאנדוקרינולוג.

 

סוף הקיץ הלך וקרב, והיינו חייבות למצוא דרך להכניס את דניאלה לבית-ספר. היה לי ברור שיהיה לה סיכוי טוב יותר אם תלך לבי"ס חדש. כבר למדתי מניסיון קודם כמה סודות על הכנסת ילד/ה לבי"ס מסויים באזור שלנו. הדרך הטובה ביותר הייתה לעבור דירה לשכונה בקרבת ביה"ס. היו לפחות שני בתי"ס עם רשימות המתנה, שלא קיבלו תלמידים מחוץ לשכונה, אבל אם אתם מהגזע הנכון עשוי להיות שיסיעו אתכם באוטובוס משכונה אחת לשנייה, תלוי במאזן הגזעים שניסה ביה"ס להשיג. כבר שיחקתי במשחק הגזע כמה פעמים עם הבנים הגדולים. מאחר שילדיי חצי היספאניים וחצי תערובת של גזעים אירופיים, יכולתי לבחור איזה גזע נחוץ לכל מצב נתון. בכמה הזדמנויות ניסיתי להתעלם כליל משאלת הגזע, משום שהתנגדתי לבחירה של 'היספאני' או 'לבן'. תלמיד אינו יכול להירשם בתור יוצא גזע-מעורב אפילו אם הוא כזה, ואף אינו יכול להיות סתם 'אמריקאי'.

 

מציאת בי"ס שיהיה בטוח עבור דניאלה הייתה אצלי בחשיבות עליונה. כששאלתי את מר הנטר אודות בתי"ס, הוא יעץ לי להתקשר למנהלות בתי"ס ולהסביר את המצב. כשאמצא מישהי מסבירת פנים, אוכל לרשום את דניאלה לאותו בי"ס.

 

לא היה קל ללכת לפי עצתו, משום שבתי הספר היו בפגרה במהלך הקיץ, מרבית עובדי המינהלה נעדרו, ולא ישובו עד סמוך לתחילת הלימודים. הזמן הלך ואזל, ואם עלי לפעול, אני רוצה להתחיל לפעול.

 

החלטתי ללכת הישר לצמרת ולהתקשר למינהלת המחוז של בתיה"ס. יש שם כל מיני ועדות של "מקרים קורעי לב" לקידום רווחת תלמידים, דימוי עצמי, ושיוויון, וסברתי כי יוכלו בוודאי לעזור לדניאלה. לאחר שהעבירו אותי ממחלקה למחלקה, נראה היה שמי שמטפל במצב הזה נמצא בחופשה. לבסוף קישרו אותי לאלן (Ellen).

 

"מהי המדיניות של מחוז-בתיה"ס לגבי תלמיד/ה טרנססקסואל/ית?" שאלתי.

 

היא שאלה כמה שאלות, ואז החזיקה אותי בהמתנה בעודה מדברת עם הממונה עליה. כששבה לטלפון אמרה, "המדיניות שלנו היא שאיננו יכולים להפלות."

 

"זה לא ממש עוזר."

 

היא אמרה שוב, "כל מה שאני יכולה לאמר זה שאיננו יכולים להפלות." זה היה נשמע כאילו שרצתה להגיד עוד משהו.

 

ניתקתי בדמעות של כעס ותיסכול. אם אינם יכולים להפלות, אז "הבת" שלי יכולה להיות בכיתות של אני חינוך-גופני לבנים, או עם הבנות, ולשלטונות בתיה"ס אין מה לעשות בעניין. אולי אם יבינו את המצב, לא ירצו אותה באף כיתת חינוך-גופני. היה עלי להמתין כמה ימים נוספים עד שמישהו היודע כנראה יותר על שיבוץ תלמיד/ה מיוחד/ת יתקשר אלי.

 

אחרי הרבה שיחות מתסכלות, הצלחתי לקבוע פגישה לדון בעניין פנים-אל-פנים עם בכיר ממחוז בתיה"ס. הלכתי לפגישה בתקווה מועטה לקבל עזרה, משום שהבכיר הזה ואנוכי כבר התעמתנו בעבר בעניין הגזע. כמה שנים קודם לכן הוא אמר לי שמחוז בתיה"ס יזמן אותי לבית משפט ויקבע גזע אחד לבנים שלי, משום שסירבתי לציין גזע אחד עבורם. הוא לא המשיך לטפל באיום ההוא, וקיוויתי שהוא לא זוכר אותי או את המילים החריפות שהחלפנו באותה עת.

 

 

המדיניות שלנו היא שאיננו יכולים להפלות.

 

להפתעתי, הוא היה לבבי והפגין כנות ברצונו לעזור לי. (כנראה שלא זכר את ההיתקלות הקודמת שלנו.) ואולם, לא היה לו ניסיון קודם עם מצב כמו זה. אחרי בדיקה, מסרה לו מחלקת המחשב שלא ניתן לשנות שם של תלמיד אלא אם משנים את תעודת הלידה. ידעתי שניתן לשנות את השם בתעודת הלידה, אבל את המין לא ניתן לשנות עד לאחר הניתוח לשינוי מין.

 

הוא סיפר לי על תוכניות חלופיות של בתי"ס, אשר אפשריות במחוז בתיה"ס. אחת הייתה לימודים בבית, אבל לא הייתי מעוניינת בזה. הייתה תוכנית המיועדת בעיקר לבני-עשרה עם קשיים, היכן שיכלו להתקדם בקצב שלהם: גם זה לא התאים. דניאלה לא הייתה בת-עשרה עם בעיות, ועל התוכנית הזאת שמעתי רק דברים שליליים. האפשרות השלישית הייתה בי"ס חלופי קטן שהיה "די נינוח", עם מעט חוקים, אבל עודד אחריות אישית של תלמידים. היו רשומים בו כמה הומואים ולסביות שלא הצליחו בבתי"ס אחרים. תוכנית החינוך הגופני הייתה בלתי-רשמית, כך שהתלמידים לבשו את בגדי ביה"ס הרגילים שלהם. נראה היה שזה המקום הנכון לשים בו את דניאלה, וכך מילאתי את הטפסים הנחוצים. אמרתי לו שעלי לדעת בהקדם מה הוחלט, משום שאני מעדיפה לגור קרוב לביה"ס מאשר שתוסע באוטובוס על פני כל העיר, ויהיה נחוץ לעבור דירה. נפרדנו בידידות. אפילו לא בכיתי.

 

כמה שעות לאחר מכן הוא התקשר אלי עם החדשות הרעות. הייתה רשימת המתנה של שנתיים לכניסה לביה"ס החלופי.

 

"האם קיים איזשהו בי"ס אחר שאת עשויה לשקול?" הוא שאל.

 

עניתי, "אם אתה יכול למצוא מקום בו תהייה מוגנת מלחטוף מכות, או להיות ללעג, ועדיף היכן שלא תצטרך להשתתף בחינוך גופני, תודיע לי. מאחר שמנהלות בתיה"ס טרם שבו, יהיה קשה לדבר איתן".

 

הוא הוסיף, "אני צריך לדבר עם עוד מישהו בעניין ביה"ס החלופי. אולי יש איזו תקווה להכניס אותה לשם אם אותו אדם ידבר עם המנהלת."

 

וכך, זה היה עדיין משחק המתנה מאד מתסכל, עם זמן המתקצר והולך. בתחילת אוגוסט, מסרתי למנהל הבניין את ההודעה על עזיבה תוך 30 יום, כך שעלינו לעבור דירה בקרוב.

 

בשיחות עם חברים ועם מורים, גיליתי שהיו לא מעט ילדים של מורים בתוכנית ביה"ס החלופי הזה. תהיתי כמה זמן הם היו ב"רשימה". שבוע לאחר מכן, כשהייתי קרובה לקצה גבול סבלנותי, שוחחתי עם דוד אודות ביה"ס החלופי היכן שחשבתי שדניאלה תהייה בטוחה. התוכנית שלי הייתה לבקש ממחוז בתיה"ס לספק לי מידע על משך הזמן שכל תלמיד בביה"ס החלופי שהה ברשימת ההמתנה. אז אוכל לאמר שלדעתי הם נוהגים איפה ואיפה, וארעיש עולמות בדרישה לצדק.

 

דוד אמר, "אמא, אמא. לכי שוב למינהלת מחוז בתיה"ס ואימרי להם שאת עוד מעט יוצאת מדעתך, משום שאת כל כך מודאגת בעניין הבת החדשה שלך. את לא רוצה שהיא תפגע בעצמה או תתאבד, ואת לא יודעת מה לעשות, ותשפכי כמה דמעות."

  

על אף שאני שונאת לרדת לשיטות נשיות כגון אלה, עשיתי מה שהוא אמר. הדמעות באו לי בקלות, וזה עבד. מינהלן ביה"ס שב מחופשתו, כל מיני אנשים משכו בחוטים, ולבסוף נאמר לי שאוכל לרשום את דניאלה ביום שישי הבא. הם הציעו שארשום אותה בשמה החדש ולא אמסור יותר מדי מידע. מנהל ביה"ס ידע אודות מצבה של דניאלה, והציע שנספר גם ליועצת ההכוונה של ביה"ס. הוא גם סיפר לי שתלמידה טרנססקסואלית אחרת למדה בביה"ס בשנה הקודמת, ואז שאלתי אם יש דרך כלשהי בה אוכל לשוחח עם ההורים. מינהלן ביה"ס הסכים לתת להוריה את המספר שלי, והם יוכלו להתקשר אלי אם ירצו לדבר איתי. אחרי הכל, נראה שלמחוז בתיה"ס יש לב.

 

בעוד דניאלה מקיימת את פגישתה הראשונה עם האנדוקרינולוג, רשמתי אותה לביה"ס. היו שם המוני הטפסים הרגילים והמיותרים שצריך למלא, והדרישה למסור רשומות קודמות. אמרתי לפקידת ההרשמה שדניאלה הייתה קודם בבי"ס בקנדה, ושאין לי איתי את הכתובת. זה היה נכון בחלקו, משום ששנה או שנתיים קודם לכן היא למדה כמה חודשים בבי"ס בקנדה, כאשר גרה עם אח שלי. דניאלה ואני החלטנו לשנות את תאריך ההולדת שלה בשנה, כך שכאשר שמה הקודם ושמה החדש מופיעים יחד ברשומות המחשב, לא תהיה סיבה לחשד. את השם בכרטיס החיסונים כבר שיפצנו על ידי הוספת שתי האותיות הנוספות של שמה החדש בטופס הכתוב בכתב יד. והפעם לא עשיתי עניין משאלת הגזע.

 

שכחנו לשנות תאריכים בניירת החיסונים, וזה שב לרדוף אותנו שנה לאחר מכן, כשמישהו שם לב שהיא חוסנה לפני שהיא נולדה. טענתי שאני פשוט לא מסוגלת לעקוב אחר כל תאריכי ההולדת של ילדיי.

 

במחשבותי פנימה, כשניסיתי להצדיק את השקר לגבי תאריכים ומיגדר, החלטתי שהכרחי לעשות כעת את התיקונים, משום שהעובדות הנכונות לא היו ידועות כאשר היא נולדה. התחלתי לכנות זאת 'בניית האמת' האמת כפי שאני ראיתיה. לפעמים מוכרחים לעשות את מה שמוכרחים לעשות. הבאתה למיקום בטוח הייתה חשובה לי יותר מאשר המידע שצריכים לדעת פקידי ביה"ס או פקידות המדינה. כאשר טענו שדניאלה תלמידה חדשה, עברו כל רשומותיה הקודמות לתיק הרשומות שלא נדרשו, לא חשוב מה שזה.

 

היו קיימות סיבות נוספות לחשוש בנוגע ללימודיה של דניאלה בביה"ס, משום שדניאל מעולם לא ממש הצליח להדביק את קצב הלימוד של כיתתו בביה"ס. אפילו בשנותיו לפני ביה"ס, היה ברור שיש לו קשיים עם מספרים וכסף. הוא רצה לשחק במשחקי קלפים, והיה מהיר בלימוד החוקים, אבל לא הצליח לספור את הכתמים על קלפים מעבר לששה. כשהלך לגן הילדים, הוא רק ידע לזהות את הכסף שקיבל לארוחת הצהרים בתור המטבע הגדול, הבינוני והקטן שמשמעותם רבע-דולר, עשרה-סנט וחמשה-סנט (quarter, nickel and dime). חשבנו שהוא עיוור צבעים משום שלא הצליח ללמוד את שמות הצבעים, על אף שהבחין בצבעים ובצורות והעיר לגביהם יותר ממרבית הילדים בגילו. כשנשאל מה הוא מחבב בגן הילדים החדש שאליו הלך, הוא אמר, "אני מחבב אותו כי יש לו צבעים כל כך יפים." ביום הראשון בביה"ס, כבר הבחין שהדלת לכל חדר מסביב לחצר ביה"ס הייתה צבועה בצבע פסטל אחר.

 

על אף שביה"ס העלה אותו כיתה, השארתי את דניאל שנה נוספת בכיתה א'. הוא עדיין נאבק עם אותיות הא'-ב', אבל לא משום שלא ניסה. הוא אהב את מורתו והיא אהבה אותו, ולא הייתה כל התנהגות חריגה. הוא נראה מבריק דיו, אבל בגלל הבילבול שלו בנושא אותיות ומספרים, חשדנו בקיום כמה לקויות למידה. שלחתי אותו להיבדק אצל פסיכולוג חינוכי באוניברסיטה. התוצאות היו שאין לו כל לקויות למידה, אבל הוא לא בשל דיו כפי שניתן לצפות בגילו. הוא נבדק שוב בסוף השנה השניה בכיתה א', כשעדיין לא שלט בדברים הבסיסיים. התוצאות היו זהות הוא יהיה בסדר גמור כשיבשיל קצת יותר.

 

בעודו מתקדם בביה"ס, המשיך להיות לו קושי עם אותיות ומספרים, ובמיוחד בלימוד לוח הכפל. הוא למד את הכפולות של שש, אבל עד שלמד את הכפולות של שבע - שכח את אלו של שש, לא משנה כמה עזרתי לו או כמה קשה הוא ניסה. הוא היה נער כל כך אוהב ושמח שלא יכולתי לאבד את סבלנותי איתו. הוא הצליח יפה בצביעה ומלאכות יד, והיה בעל שיפוט יוצא מהכלל בנוגע לאומנות ויופי. הוא היה רגיש מאד לתחושותיהם של אחרים, ותמיד הבחין כשמישהו חש עצוב, חולה, או מדוכא. כבר קראתי שרגישות שכזאת שכיחה אצל בנות, אשר מסוגלות ללקט רמזים סמויים ולהבחין בשינויים קטנים בהבעות פנים, אבל איננה רגילה אצל בנים. אבל לא היה לדניאל מושג אודות אתמול או מחר, או המשמעות של לילה ובוקר. הוא נהג להחליף בין המילים. הוא אהב לבשל ולמד לקרוא די הצורך לעקוב אחר מתכון, אבל לא חשבתי שילמד שברים מעבר לאלו שנעשה בהם שימוש בספר הבישול.

 

ההתנהלות וההתנהגות הנשיים של דניאל היו, בכל אופן, נושא לדאגה אצל כמה מהמורים והיועצים במערכת בתיה"ס.

 

"הבן שלך מעכס כשהוא הולך," אמרה המורה של דניאל בכיתה ג'. ידעתי שהתכוונה לכך שהמותניים שלו התנועעו והוא הלך כמו ילדה. "בכל פעם שהילדים הולכים בשורה אל הכיתה וממנה, אני אומרת לו להפסיק לעכס".

 

ידעתי שהוא "עיכס" כשהלך. אותי ציערה רק העובדה שהיה על דניאל לעבור הטרדות מאותה מורה חסרת בינה. אמרתי לה, "אם זה לא מפריע ללמידה שלו, אנא התעלמי מכך. אנא הפסיקי לציין את זה ופשוט הניחי לו לנפשו."

 

נראה היה שיש לה הבנה זעומה בנושא ילדים, ולא היה לנו מבחר מורים משום שהיא הייתה היחידה לאותה כיתה. לפיכך, עברנו לבי"ס אחר.

 

הייתה זו יועצת ביה"ס שקראה לנו בשנה שלאחר מכן. "האם את יודעת שבנך משחק עם הבנות בחצר בזמן ההפסקה?" חשבתי, "למה זה מזיק? גם בנות הן בני אדם, ולמה צריכה להיות חשיבות לעובדה שהוא רוצה לשחק איתן?"

 

היועצת המשיכה בדבריה. "שמעו את בנך אומר שהוא רוצה להיות ילדה."

 

"מה את חושבת שאני צריכה לעשות בעניין הזה?" שאלתי.

 

"ובכן, אל תעודדי את זה," הייתה תשובתה. "עשר זה גיל יותר מדי צעיר לדעת אודות נטייה מינית." סיפרתי על השיחה לדניאל, אבל הוא התחמק מהנושא.

 

כשהיה דניאל בכיתה ח', נקראתי לביה"ס לפגישת ועידה עם האחות והיועצת גם יחד.

 

"בנך זקוק לייעוץ," הם המליצו לי.

 

"למה אתם סבורים כך?"

 

"משום שהוא בוכה כאשר הילדים האחרים לועגים לו."

 

זה נשמע לי כאילו שהם מנסים לטפל בסימני המחלה מבלי לטפל במחלה. התחוור לי שהם ממליצים שדניאל יעבור ייעוץ וכך לשנות את התנהגותו, משום שלא הצליחו לשלוט בילדים שהציקו וקראו לו בשמות גנאי. הם מעולם לא באו ישר ואמרו שהוא הומוסקסואל, אבל זמן מה 'ריחרחו סביב אותו שיח'.

 

כשביקשתי המלצה ליועץ טוב, הם לא הכירו אף אחד כזה, ולמחוז בתיה"ס לא היה יועץ שכזה.

 

* * * * *

 

כשדיברתי עם האנדוקרינולוג לאחר ביקורה הראשון של דניאלה, הייתי מרוצה לגלות שיש לו גישה חיובית, על אף שטרם פגש טרנססקסואליות כל כך צעירות כמו דניאלה. הוא נתן לה מרשם להורמונים, ולקח דגימות דם לבדיקות מעבדה. דניאלה הייתה נלהבת מכך שהגיעה לאותה אבן דרך חשובה. בחדר ההמתנה היו שתי נשים שכבר פגשתי מקודם במפגש התמיכה, והן התרשמו מאד מכך שדניאלה 'עוברת' כל כך טוב כבר עתה. הערות כמו אלה העלו דמעות בעיניי, אבל השתדלתי להימנע מלבכות בנוכחות דניאלה כדי לא לגרום לה דאגה או מתח.

 

ממשרדו של הרופא, נסענו לדירה החדשה לחתום על ניירות, ואז נסענו לכיוון בית-המרקחת. רק אמרתי לדניאלה, "אני כבר לא יכולה לטפל היום בשום דבר נוסף," משהבחנתי כי מד הדלק הראה על 'ריק'.

 

בס"ה זה היה יום טוב, אבל הטיפול ברישום לביה"ס, בפגישות, בטפסים, בכסף, ובהחלטות סחט אותי ריגשית. בתחנת הדלק, הלכתי לטלפן כדי לענות למסר בזימונית בעוד דניאלה מתדלקת. כשזינקתי החוצה מהמכונית, נעלתי את המפתחות בפנים. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הלכתי לעבר אחורי התחנה, התיישבתי בערוגת פרחים, ובכיתי ובכיתי. דניאלה המסכנה! הגברים בתחנה ניסו ממושכות ובלא הצלחה לפתוח את המכונית, בעודם שולחים לעברי מבטים ותוהים אם נפלה עליהם איזו מטורפת. באותו זמן, דניאלה הייתה נהדרת ורגועה. היא הזמינה את שירותי הדרך של איגוד המכוניות ועד מהרה הגיע המכונאי ופתח את הדלת. עד אז חלפה הסערה בה הייתי נתונה, והמשכנו בנסיעה לקבל את ההורמונים שלה למרבה הגיחוך, אותם הורמונים שאני נאבקתי להחזיק תחת שליטה. על אף שנאמר לנו שהורמונים לא יגרמו לשינויים מיידיים, היא עדיין הייתה מאד נלהבת להתחיל כבר. כמה פעמים מאז כבר צחקנו המון על הישיבה שלי בערוגת פרחים בתחנת הדלק, בוכה. הדרך בה טיפלה במצב המלחיץ ובאמא "על הסף" המחישה את בשלותה.

 

היינו חייבות לפתור את בעיית המילוי של חזייתה הריקה של דניאלה. בנות-עשרה מרפדות עם קלינקס, ויש גם תותבות לשימוש אחרי כריתת-שד, אבל דניאלה הצטרכה משהו באמצע. אפילו החזיות המרופדות ביותר לא היו מלאות במידה מספקת להתאים לה. ניסינו כמה תרופות תוצרת בית כגון ריפודי כתף גזורים למידה הנכונה, אבל לדניאלה הייתה תחושה שאנשים יוכלו לגלות, משום שהם לא נראו אמיתיים. היא חשבה שאנשים מסתכלים על שדיה בכל מקום אליו הלכה.

 

במה השתמשו האחרות כל הזמן ובהצלחה? בפגישתי הראשונה עם קבוצת התמיכה של פינה נייטראלית, שאלתי שני א/נשים ידידותיים/ות איך הם/ן מרפדים/ות את החזיות שלהם/ן. הם/ן הבינו שזוהי שאלה רצינית, ונתנו לי מידע מעולה. הריפודים נקראים 'תבניות שד' (breast forms). ניתן לקנות כמה סוגים, וכל אחד/ת מהם/ן משתמש/ת בסוג אחר. מאחר שתבניות השד יקרות, ולא קל למצוא אותן, הם/ן התנדבו להיפגש עם דניאלה ולהראות לה את סוג הבגד התחתון שלבשו. שני הא/נשים קיבלו את הזמנתי לבוא אלינו לקפה מאוחר יותר באותו שבוע. אחת הגיעה לבושה באופן מאד מכובד כאשה בוגרת, והשני/יה בחליפת עסקים עם חולצה לבנה, עניבה, והשדיים שלו בקופסה. התמונה הייתה כל כך מצחיקה בעיניי, שבקושי הצלחתי להתאפק מלצחקק. שני גברים מבוגרים, האחד לבוש בתור אשה והשני בתור איש עסקים, מראים למי שנראית כמו נערה בת-עשרה את ההבדלים בין סוגי שדיים מזוייפים. אבל ידעתי שזה עניין חיוני.

 

זוג אחד של תבניות שד היה סיליקון, ודמה במידה רבה לפרוטזות המשמשות לאחר כריתת-שד. הן היו מעולות למגע. האחרות היו עשויות כיס בתבנית שד עם שקיות מעוגלות קטנות ממולאות בחול. תבנית השד ניתנת להגדלה על ידי הוספת עוד שקיות חול, או להקטנה על ידי הוצאת כמה מהשקיות הקטנות. בחרנו את הסוג השני, המכונה "החברים הקרובים מבוסטון" ("Bosom Buddies"), משום שזה נראה יותר עמיד, מה שכנראה יהיה הטוב ביותר עבור בת-עשרה פעלתנית. למדנו איך לרכוש אותם במחיר של קצת מעל 100 דולר לזוג.

 

כשהחלה דניאלה ללבוש את "החברים הקרובים מבוסטון", עדיין חשה לא בטוחה בעצמה מאחר שהם זזים כנראה ממקום למקום. היא פחדה שהם עלולים להשתחרר מחזייתה ולהתמקם היכן שלא רצתה בהם. כדי לפתור את הבעייה ההיא, תפרתי קרסים על הבד של הכיס החיצוני, וקרסים תואמים על חזייתה. כיום, הקרסים עובדים באופן משביע רצון כבר יותר משנתיים. כאשר ההורמונים נכנסו לפעולה והיא הצמיחה שדיים קטנים ועדינים משל עצמה, הוא פשוט הוציאה כמה משקיות החול הקטנות. קשה היה להשתמש בהם לשחייה, משום שהיה לה רק זוג אחד והם הצריכו כמה שעות כדי להתייבש.

 

זמן רב עוד אזכור ואהיה אסירת תודה על העזרה שאותם שני 'מתלבשים' העניקו לנו. זה היה מצחיק, אבל מועיל ביותר.

 

דניאלה השתמשה בתחתונים מחטבים - מעין מחוך, לפעמים שניים או שלושה זוגות זה מעל זה, לתת לה ביטחון שהחלקים המוצנעים יישארו חבויים. המונח לזה הוא 'כיווץ' (tucking). הורמונים אף הם מסייעים בשמירת העניינים תחת שליטה.

 

ממש לפני שהחלו הלימודים, התקשרו אלינו ההורים של בת-עשרה טרנססקסואלית, באותו גיל כמו דניאלה, על מנת להזמיננו לביתם, אבל הלכתי לבד כדי להגן על דניאלה מכל קושי בלתי צפוי מראש.

 

לאורה (Laura) והוריה הראו התעניינות עצומה בדניאלה, ולאורה הייתה די מאוכזבת שדניאלה לא באה איתי. אימה ואביה החורג נראו מרוצים לשוחח איתי, בעודנו דנים בדרך שבה גידלנו כל אחת את ילדנו המיוחד. הסכמנו שאין לנו כל סיבה לחוש אשמה. אימה של לאורה רצתה בת, אבל ידעה שסתם לרצות לא גרם לבנה להיות ילדה. אני תמיד שמחתי על כך שיש לי בנים.

 

תוך כדי שיחה, למדתי שהסרט האהוב על לאורה הוא 'סינדרלה', בעוד הסרט האהוב על דניאלה הוא 'אשה-יפה', שני סרטים המראים אשה הנוטלת לעצמה זהות חדשה. לאורה ניסתה תחילה לעשות את המעבר המיגדרי שלה תוך כדי לימודים בביה"ס התיכון המקומי שלה, אבל כשהתברר שזה לא מצליח, עברה לאותו בי"ס חלופי שבו תלמד דניאלה בקרוב. מאחר שלאורה לא הצליחה כל כך בלימודיה גם בביה"ס הזה, היא מקיימת כעת לימודים בבית. היא הייתה מאד גלוייה בהסבר על השינויים שההורמונים חוללו בגופה שדיים מוגדלים, פיזור מחדש של שומן, והפסקת הזיקפה. למרבה המזל, מעולם לא היה לה הרבה שיער פנים.

 

היה מעודד לראות את הוריה מטפלים במצב בהבנה. הם הביאו לכך שכל זה ייראה כל כך קל. אבל הם לא היו מעורים בקהילה הטרנסג'נדרית.

 

כששבתי הביתה ונתתי לדניאלה את מספר הטלפון של לאורה, היא טילפנה אליה מייד. הן שוחחו שעות באותו היום הראשון, והן ממשיכות לשוחח מאז ועד היום. הן חולקות בגדים, סודות איפור, וחברים. ללאורה היה אוסף בובות בארבי שהעסיק אותן רבות. היה ללאורה שיער בלונדיני, קול עמוק וסקסי, והופעה של כוכבת קולנוע. והיא אהבה להחליף את צבע שיערה וסגנונו כל שבוע. נראה היה שהיא נזקקת ליותר תשומת לב ולהתרגשות מאשר דניאלה, וכך היא ידעה תמיד היכן דברים מתרחשים, ורצתה להימצא שם. היא הייתה יותר רגשנית מדניאלה, ויותר מהירה לספר לאנשים שהיא טרנססקסואלית, אבל לא 'הוציאה מהארון' את דניאלה כלומר, לא גילתה שגם דניאלה הייתה טרנססקסואלית. לפעמים היו לי ספקות אם השפעתה של לאורה על דניאלה הייתה טובה לגמרי עבור דניאלה, אבל חשבתי שאולי דניאלה הייתה טובה עבור לאורה. הן יצרו קשר קרוב משום שחלקו התנסות ייחודית.

 

ברגע שדניאלה קיבלה את רשיון הנהיגה שלה, היא ולאורה עשו משהו יחדיו כל סוף-שבוע. הן תרו את בתי הקפה בחלק העיר הידידותי-להומולסביים, אבל עד מהרה עייפה דניאלה מכך משום שגברים לא שמו אליה לב. הן גם ביקרו במועדוני לילה במקסיקו, היכן שדניאלה יכלה להתמזג בסביבה בקלילות.

 

לא ראיתי את הוריה של לאורה תכופות, אבל ידענו רבות המשפחה האחת על בת-העשרה של האחרת, וידענו לאן להתקשר כשהן אחרו לשוב הביתה. כשדניאלה נשארה בחוץ מאוחר מדי, קיוויתי פשוט שהיא מבלה משום שהגיע לה קצת אושר. הנערות בילו לילות רבים האחת בביתה של השנייה זה בכל-אופן היה הסיפור שלהן. קיוויתי שלא יסתבכו בצרות עם החוק, משום שבעירנו יש חוק נגד 'התלבשות' במהלך ביצוע כל פשע אחר שכוונתו הולכת שולל. מרבית בתי-הכלא יכלאו טרנססקסואליות שטרם נותחו עם אלו שלהם אברי מין דומים, ובמילים אחרות דניאלה ולאורה שתיהן היו עלולות להיכלא עם גברים.

 

דניאלה לא חשה מעולם צורך בקבוצות התמיכה שעימן הייתי בקשר, אבל היא ולאורה הגיעו לשם באופן מזדמן להצחיק אותי ולהשוויץ איך הן מסתדרות היטב. הן נהנו כשאמרו להן כמה הן חמודות.

 

חשתי שלהוריה של לאורה יש נטייה לפנק ולהשחית אותה, וקלטתי שאני עושה אותו הדבר עם דניאלה. מקרה אחד היה כשהלכנו לחפש תכשיטים למסיבת סיום ביה"ס של דניאלה. היא חיבבה סט שעלה 80 דולר, והצדקתי זאת במחשבתי בכך שהיא ראוייה לתכשיטים היקרים. ואז היא מצאה סט מאד דומה שעלה רק 20 דולר ואותו קנינו. משעזבנו, היא אמרה, "עכשיו נוכל לבזבז את 60 הדולר שחסכנו." לא עשינו זאת, אבל בתוכי חשבתי - זאת אשה אמיתית.

 

חיים מאד לא פשוטים נפלו בחלקן של דניאלה ולאורה, וכך אנו בתור ההורים שלהן רצינו לעשות ככל שנוכל כדי לעשות את החיים קלים יותר עבורן. 

 

* * * * *

 

מצאנו כבר דירה שנראתה מקום סביר לגור בו, קרוב לביה"ס החדש, והתחלנו במלאכת מעבר הדירה. היינו טובות במעברי דירה משום שעשינו זאת לעיתים כה קרובות.

 

אבל מעבר הדירה הזה היה שונה. הייתי חייבת לגחך לעצמי משנוכחתי איך השתנתה הגישה שלי לבתי. בשני המעברים הקודמים מאז עזבו בן ודוד, נתתי לבני הצעיר בן-העשרה לשאת דברים כבדים, ולקחת על עצמו את התפקידים קשים. עכשיו רציתי כל הזמן להגיד לבתי החדשה בת-העשרה להיזהר כשהיא מרימה חפצים כבדים, והייתי נכונה ליטול על עצמי חלק גדול יותר מהמעמסה כדי לחוס עליה. עד אז, לא הייתי מודעת לגישות כל כך מוטות מיגדרית, אבל עכשיו הן צצו ועלו מפעם לפעם. דניאלה, מצד שני, הרגישה חזקה כמו תמיד, והייתה נכונה ממש באותה מידה לעשות את חלקה ואף יותר, כדי לחסוך ממני את העבודה הקשה ביותר. היא רצתה שנעשה את מעבר הדירה בלא כל עזרה מגברים. היא לא אימצה את הגישה של נקבה חסרת ישע וחסרת הגנה, אלא רצתה דווקא להיות אשה עצמאית.  הייתי גאה בעצמי על כך שיש לי ממש אותה גישה, אבל באותו יום הייתי בשמחה מקבלת עזרה במעבר הדירה.

 

הזדמנות נוספת בה הצטרכתי לבחון את גישתי כלפי בתי החדשה הייתה כשלא רציתי שתנהג במקסיקו, על אף שהאחים שלה כן נהגו שם באותו גיל.

 

כשהתקרב היום הראשון ללימודים, היו לי חששות כבדים לגבי דניאלה. אחת הסיבות לכך שבחרנו את ביה"ס החדש הזה הייתה משום שיש לו מדיניות של קריה פתוחה, כך שתוכל לשוב הביתה כל אימת שתחוש שלא בנוח. היו לה עדיין חששות, והיא הרגישה צורך לבוא הביתה בצהריים ולהתגלח. אבל לא היו לה חששות בנוגע לבגדים. היו ברשותה כל פריטי האופנה האחרונים, ולבישת בגדים אלה עזרה לרומם את בטחונה העצמי. היא גם הייתה מאד לא בטוחה בנוגע לקול שלה. מאחר שהחלה ליטול הורמונים לפני שהתפתח קול גברי עמוק, היה לה סיכוי טוב יותר לשמור על קול יותר נשי. קולה היה בתחום הנמוך ביותר לנשים, ומאד קביל לאוזני, אבל מקור לדאגה עבור דניאלה.

 

בסופו של אותו יום ראשון ללימודים, רווח לי מאד לדעת שהכל הלך אצלה בסדר. היא הייתה מאושרת מהמצב, ואף אחד לא ניחש שבשנה שעברה היא הלכה לבי"ס בתור בן. ניתנה לה האפשרות להשתמש בשירותים של האחות, אבל היא חששה שזה יעורר תשומת לב, ולפיכך השתמשה בשירותי הבנות. הרגיעה אותה הידיעה שהיא יכולה להשיגני בכל עת דרך הזימונית שלי, אם תהייה אי-פעם בעייה. מאחר שאני מועסקת עצמית, אני קובעת לעצמי את שעות העבודה ויכולה לעזוב בהתראה של רגע. היא ניסתה שלא להדאיגני, אבל היו כמה פעמים שבהן הלכתי הביתה להיות איתה. עדיין היא נזקקה תכופות לחיזוקים ולחיבוקים. ההורמונים גרמו כנראה לטלטלות עזות ברגשותיה. חלק מהימים היא פשוט בכתה. אמרתי לה, "לפעמים יש לאשה ימים של בכי. קוראים לזה הצטברות של דמעות, ולפעמים את צריכה פשוט לבכות, לפני שתחושי הקלה."

 

פעם היא קראה לי כששבה הביתה מוקדם מבי"ס למחול, משום שהיה לה חצ'קון על האף. בפעם הבאה היא רקדה עד שכיבו את האורות בבגד חדש שתפרה לארוע. שמחתי שהייתה לה ההזדמנות להיות נערה עם חצ'קונים וכל היתר. היא ואני הלכנו יחד לרקוד 'קאונטרי'  ( Country Western Dancing )  לעיתים קרובות ואז, משפגשה בני-עשרה אחרים, השתתפה רק בריקודים לבני-העשרה. כשבאתי לאסוף אותה לילה אחד לאחר הריקודים, אמרו לי המלווים הבוגרים שלדעתם דניאלה מתוקה ומאד בוגרת. אנשים אמרו את זה עליה לעיתים קרובות, ואני תמיד חשבתי, "אין לכם מושג עד כמה...". בדרך הביתה היא סיפרה לי על ארוע מכוער שהיה. "כמה נערות יותר מבוגרות חיקו ילדים אחרים ועשו מהם צחוק," היא אמרה. "כשרקדתי הן כל הזמן הצביעו עליי. הפסקתי, נעמדתי מולן ואמרתי להן שנמאס לי מכך שהן לועגות לכל אחד. הן כינו אותי בשמות והציעו לי ללכת החוצה ולהילחם. אמרתי להן שאינני רוצה להילחם. פשוט נמאס לי מכך שהן לועגות לי כי הן מקנאות שאני רוקדת כל כך טוב. דניאלה חשה שהתמודדה היטב עם המצב, וחשבה שהנערות האחרות גרמו לעצמן להיראות מטופשות. הן עזבו לאחר שהשמיעו איומים לפגוע בה ואפילו להרוג אותה. היא הסבירה לי, "חמש עשרה שנים של כעס כבוש כלפי אנשים שלועגים לי צפו ועלו ואני הוצאתי את הכל על שתי הנערות האלה."  הייתי גאה בה, ועצובה על כך שחייה המוקדמים היו כה קשים.

 

לפעמים יש לאשה ימים של בכי.

 

* * * * *

 

עבודתי אילצה אותי לשהות מחוץ לעיר שני לילות בחודש. נהגתי להשאיר את דניאל לבד, אבל עכשיו זה היה אחרת להשאיר את דניאלה. היא הבטיחה לי שהיא תהייה בסדר לבד כל הלילה, אבל אני רציתי להיות קרובה כדי להגן עליה. כשלא יכולתי להיות שם, אירגנתי שחברות יבואו להישאר איתה.

 

היא השתוקקה מאד שתהייה לה מיטה של נערה. לא ידעתי שלמיטות יש מיגדר, אבל הלכנו לחפש מיטה נשית. מצאנו מיטת מים ליחיד עם ראש-מיטה יפהפה עם מראות ומדפים. הייתי חייבת להודות שהוא אכן נראה כמו משהו השייך לחדרה של נערה. כשהבאנו את זה הביתה, נאבקנו בלא הצלחה להרכיב הכל יחד, וכך בלענו לבסוף את גאוותנו וביקשנו עזרה מגבר. בן אחותי, שהוא בן גילה של דניאלה, שלח לה מטיול באירופה בקבוק יפהפה עשוי בניפוח זכוכית, שאותו היא שמה על ראש-המיטה. למחוות האהבה והקבלה שלו הייתה המון משמעות בעיני דניאלה.

 

שנת הלימודים הראשונה הלכה די חלק, והיא הפגינה התקדמות מדהימה בלימודיה בביה"ס. הייתי בטוחה שאצטרך לעזור לה עם אלגברה, אבל היא עשתה זאת בעצמה למן ההתחלה. האנגלית והכתיבה שלה השתפרו, והיא התקדמה בקפיצות ובדילוגים בכל עבודתה. זה היה כאילו מישהו הדליק את האורות. דברים החלו לפתע להיות הגיוניים. המורים דיברו בשפה שלה. עכשיו היא יכלה לחשוב על בית-ספר ולימודים, במקום לחיות תחת ההלם של תחושות ורגשות בלתי מוסברים.

 

יום אחד לפני הלימודים פגשתי כמה ממוריה של דניאלה בבית-קפה. הם היו מלאי שבחים והיללו אותי על הדרך שבה גודלה ילדתי. כשסיפרו לי איזו בת-עשרה טובה היא דניאלה, הייתי חייבת לנשוך את לשוני. הם לעולם לא יוכלו לנחש את הנכות שאיתה מתמודדת דניאלה. זה הפך לחלק מחיי לקבל את השבחים עדיין, מבלי לגלות את סודה.

 

רציתי שכולם יחלקו איתי את השמחה והיופי של האדם החדש הזה, אבל דניאלה לא רצתה שכולם יידעו, כך שהייתי חייבת לשמור זאת לעצמי בסביבת חבריה, מוריה והשכונה. קבוצת התמיכה פינה נייטראלית הייתה מקום אחד שבו יכולתי לחלוק את תחושותיי וגאוותי בהישגיה של דניאלה. הם ידעו איזה מאבק זה היה, ואני ידעתי שהם ישמרו זאת בסוד. קיוויתי שהצורך שלי לספר לאחרים ידעך בסופו של דבר אבל הוא לא.

 

חינוך גופני היווה דאגה עיקרית כשהלכנו לבחור בי"ס תיכון עבור דניאלה. היועץ הנטר המליץ שרופא המשפחה יכתוב סיבה רפואית כגון בעיות לב על מנת לשחרר אותה. יש לנו רופא במשפחה שאמר כי ישמח לעשות זאת עבור דניאלה, אבל הסתבר שלא היינו צריכות ללכת בדרך זאת. בביה"ס החלופי, תלמידים לא נדרשו להתלבש לצורך חינוך גופני אלא רק לנעול נעלי ספורט. ככל שדניאלה רכשה ביטחון בעצמה, היא אף החלה ליהנות מחינוך גופני, כיתה שמעולם לא אהבה קודם לכן.

 

פעם אחת היא הזכירה את התוכנית הנשיאותית למבדקי כושר, "אני מנסה לעשות יותר ממה שנדרש מנערות כי אני חשה שאני מרמה קצת." היא הייתה עדיין בשלבי כיוונון מחשבתה להתאמה למיגדר החדש הזה בייחוס יכולותיה לדרישות העבר הגבריות, על אף שנראתה אשה.

 

בשנה השנייה היא רצתה ללכת לבי"ס רגיל ולהיות בכיתות חינוך-גופני רגילות, כדי החליף בגדים לתלבושת ספורט עם שאר הבנות בחדר ההלבשה. רציתי לחסוך ממנה אי-נעימויות וצרות אפשריות, אבל שוב נשכתי את לשוני ואיפשרתי לה להשתתף בכל דבר שהייתה מספיק אמיצה לנסות. לא רציתי להאיט אותה, או ליצור אצלה תסביך רדיפה, בגלל הפחדים שלי. המחשבה על אמא אחרת שמגלה אודות דניאלה גרמה לי ביעותי-לילה. אילו המדיניות של מחוז בתיה"ס הייתה מאפשרת לה להחליף חינוך גופני במחול, או לא לקחת את זה כלל, הייתי יותר רגועה. החלטנו שאם תיחשף, נעבור לחלק אחר של העיר.

 

שאלנו לגבי מקלחות לפני שעשינו את החלטתנו הסופית בנוגע לביה"ס משולב רגיל (Mainstream). מקלחת לפני שיעור חינוך גופני הייתה רשות, משום שהורים בני דתות המזרח לא מרשים לבניהם ובנותיהם להתפשט לפני אף אחד. היה זה אחד החוקים הדתיים הבודדים שחשבתי אי-פעם לממש הגיוני. עד כמה שזה נוגע לי, זהו מנהג ברבארי לדרוש מבני/ות עשרה עם חששות לגבי עצמם, בשלבים שונים של התבגרות, להתפשט זה לפני זה. בעת שהחליפה בגדים, לבשה דניאלה עליונית הדוקה מעל לחזייתה, ואת התחתונים הרגילים מעין-מחוך שלה, בכדי לשמור על צינעתה.

 

בהמשך השנה, אף הצטרפה לנבחרת האצניות במאמץ לשמור על גוף בריא. שוב דאגתי בנוגע להשתתפותה בתחרויות מול בתי"ס אחרים, כי חששתי שמא מישהו יכיר אותה ויתנגד לכך שתרוץ בנבחרת הבנות. היא עשתה כמיטב יכולתה, אבל בגלל המינונים הגבוהים של ההורמונים, נגמרו לה הכוחות לפני תום המירוץ. כשהשתתפתי בפגישות הורי הנבחרת, האזנתי לאימהות אחרות בעודן מספרות על הבעיות שיש להן עם בנותיהן, אבל היה עלי לשתוק בנוגע לדניאלה. רציתי לספר להן כמה אני גאה בבת-העשרה המיוחדת והמדהימה שלי, אבל נשארתי בשקט. שיחה עם המורה לספורט על דניאלה נראתה לי דבר נבון לעשותו, כך שיוכל לפקוח עיניים אם תתעוררנה שאלות כלשהן, אבל לא עשיתי את זה ולא היו כל בעיות.

 

דניאלה שמה לב שלכמה בנות אחרות בנבחרת הריצה לא היו יותר שדיים משהיו לה, אבל היא לא השתכנעה שהיא יכולה ללכת בלי 'תבניות השד' שלה.

 

במהלך שנתיים של ניסוי וטעייה, מצאנו כמה אפשרויות שניתן לעבוד איתן, עבור תלמידת בי"ס תיכון טרנססקסואלית, העומדת בפני שיעורי חינוך גופני. האחות המחוזית סיפרה לי שבמחוז בתיה"ס שלנו קל להשתחרר מחינוך גופני. תלמיד עם בעיית בריאות, פגם מלידה או בעייה אחרת הגורמת לקשיים בהסתגלות חברתית יכול לקבל פטור על בריאות נפשית. אף אחד לא נידב לי את המידע הזה כשהתחלנו לחקור אודות חינוך גופני. מחוז בתיה"ס שלנו גם מקנה נקודות זכות על חינוך גופני לתלמידים העושים פעילות גופנית אחרת מחוץ לשעות הלימודים בביה"ס, כדוגמת שחייה או כדורגל.

 

דניאלה השתתפה בשיעורי מקהלה במהלך השנה השנייה בבי"ס תיכון, היכן שהתלמידים למדו הן מוסיקה והן מחול בהכנה למופע שהם עתידים להעלות בסוף הסמסטר. התלבושת והנעליים עלו 60 דולר, ונתתי לה את הכסף באי-רצון.

 

כשהתלבושת הגיעה, דניאלה התרגזה משום שמערכת הבגדים עבור הנערות הייתה ממש עלובה. חיתוך הצוואר היה נמוך, ללבישה עם כתפיים חשופות, והרגלים בחיתוך הגבוה כוסו באופן לא מוצלח על ידי חצאית קצרצרה. היא לא תוכל ללבוש את החזייה שלה או את תחתוני המחוך עם התלבושת, ובסך-הכל תרגיש מאד לא נוח. כמה סנטימטרים של בד חוללו הבדל עצום במערכת הבגדים הזאת.

 

תהיתי לגבי שיפוטו של המורה הזכר הכחוש, שבחר את התלבושת הלא נאותה, אשר בהחלט לא תאמה את תקנות ביה"ס. הדחף הראשון שלי היה לפתוח במלחמה עם ביה"ס, אבל דניאלה רצתה לטפל בכך בעצמה, ולעזוב את הכיתה בלי לעשות גלים. היא עשתה זאת בדרכה שלה, ואני מאוחר יותר השחלתי פנימה את שני הסנטים שלי כאשר התעוררו שאלות וחששות אחרים בנוגע לכיתה הזאת.

 

דניאלה נאלצה להיתקל בכמה מצבים קשים, אבל נראה היה שהיא מסתגלת היטב בביה"ס. על אף שהייתה כה אמיצה בכמה מקרים, בפעם הזאת היא פשוט רצתה להסתלק.

 

היא הראתה בשלות מפתיעה בכך שידעה באילו קרבות להילחם. היא בחרה את מלחמותיה בתבונה, באופן שונה מהדרך שבה אני בחרתי - להילחם בכל קרב שנקרה על דרכי.   

 

 

למעלה: דניאל בגיל 8 (משמאל) ו- 14 (מימין); למטה: דניאלה בגיל 15 (משמאל) ו- 19 (מימין).

 

 

 


 

 

חלק ה :עברית

חלק ד :עברית

חלק ג :עברית

חלק ב :עברית

חלק א :עברית

פתיח :עברית

 

 


 

YFH translation of 10-16-07

LC posting of 10-16-07