פרשת ביילי: פסיכולוגיה שעוותה

מאת ג'ואן רפגרדן -  Joan Roughgarden
המחלקה למדעים ביאולוגיים
אוניברסיטת סטנפורד
February 11, 2004

E-mail Joan

קובץ  PDF  להדפסה

Deutsch, English, en español, em português, Русский

תרגום - YFH -Translation 

"אני תוהה אם הרבה פסיכולוגים קולטים במלואה את התדמית שמקרינים כמה מעמיתיהם - - -

פסיכולוגיה – כענף בלא כללי התנהגות, המטפח חבורה של צרי-מוח חסרי רגישות עד כדי טימטום.

פסיכולוגים אלה אינם מבקשים לסייע לאנשים, אלא לשלוט בהם ללא גבול באמצעות שליטה על ההגדרה של נורמאליות. הסיווגים המופרכים שלהם והמחלות המצוצות מהאצבע נועדו להשפיל ולהכניע, לא לתאר."

- ג'ואן רפגרדן

מחלוקת המבעבעת זמן רב באקדמיה ומעמתת פסיכולוגים אלה כנגד אלה מהגיעה עתה לנקודת הרתיחה ולתשומת לב הציבור, וזוכה לכיסוי עיתונאי, בין היתר, ב- Chronicle of Higher Education , ב‑ ScienceNOW , ב- The Associated Press , וב- The Chicago Tribune . בפרסומת לספר, בכותרת של ה- National Academies , כתוב: "הומוסקסואל, סטרייט או שקרן? למדע יש את התשובה", ומובטח שם כי המסקנות "עלולות להיות לא תמיד "נאותות מבחינה פוליטית" אבל ... מדוייקות מדעית, בדוקות לעומק, ולעיתים מפחידות". הספר יצא לאור על-ידי ה- National Academies  ('האקדמיות הלאומיות'), ונכתב על-ידי מיכאל ביילי, פרופסור וראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת נורת'ווסטרן, והכותרת לבדה נחשבת למעוררת מחלוקת: "הגבר שחפץ להיות 'מלכה': המדע של כיפוף מיגדר וטרנססקסואליות". א/נשים טרנסג'נדרים, שעלה זעמם בגלל הספר, בגלל הנהגת ה- National Academies  ובגלל עמדתם חסרת-הביקורתיות של הפסיכולוגים באקדמיה, פתחו במתקפת נגד חסרת תקדים. הנהגת ה- National Academies  כמו גם המחבר טוענים שהם "מופתעים" מהמחלוקת המתמשכת.

המחלוקת מסרבת לחדול. הספר איננו אירוע מבודד של עבודת מחקר עלובה הנסמכת על דעות קדומות. זעמם של הא/נשים הטרנסג'נדרים כנגד ביילי חובר לזה של מלומדים אחרים כנגד פסיכולוגים הכותבים אודות מיגדר תוך העמדת פנים שזוהי כתיבה מדעית.

התיאוריה של ביילי הינה שניתן לחלק את כל הנשים הטרנסג'נדריות לשתי קבוצות הנבדלות לגמרי זו מזו - - - גברים הומוסקסואלים נשיים באופן קיצוני, וגברים המתאמצים לממש פטישיזם של 'התלבשות' עד כדי שינוי גופם. התיאוריה הזאת איננה חדשה.

מאז שמתקיימת באירופה הסקסולוגיה בת זמננו, זוהו אופני-ביטוי רבים של שונות מיגדרית ושונות מינית. ואז, לפני 20 שנה, ניסה הפסיכולוג ריי בלנשרד, במכון קלרק בטורונטו, לטעון שאת כל סוגי השונות המינית/מיגדרית ניתן לרקוח יחד לשתי קבוצות בלבד, טענה שביילי מנסה עתה להחיות מחדש. הסקסולוגים לא קיבלו בשעתו את התיאוריה של בלנשרד. ביילי, שכעס על כך, הביע בוז עמוק כלפי עמיתיו בכותבו "רעיונותיו של בלנשרד עדיין לא זכו לתשומת הלב הנרחבת לה הם ראויים, ברוב המקרים משום שחוקרי מין אינם כה משכילים ומעמיקים כפי שהיו צריכים להיות. " (עמ' 176)

התגובה הראשונית לספרו של ביילי הייתה אכזבה על כך שלא הוצעו בו רעיונות חדשים כלשהם. על פניה, הכתיבה של ביילי בהרחבה אודות שתי הקטגוריות של בלנשרד נראית מעוררת ספק. ביילי משרטט את דמותה של "הטרנססקסואלית ההומוסקסואלית" בתור אשה צעירה היוצאת מהארון יחסית מוקדם בחיים, נראית מושכת, ונמשכת מינית לגברים. להמחשת המושג 'מושכת' כותב ביילי על אחת, "היא הייתה מהממת.... עוזר המחקר שלי, ההטרוסקסואלי בלא עוררין, אמר לי שהיה שוכב איתה בשמחה, אפילו שהוא יודע ..... שהיה [לה] עדיין פין. " (עמ' 182) בניגוד לכך, כותב ביילי על המיגוון של 'המתלבשים' בהשתמשו במינוח "אוטוגינופיליים" של בלנשרד, "אין כל דרך לאמר זאת באופן רגיש דיו כפי שהייתי מעדיף, ולכן רק אמשיך. מרבית הטרנססקסואליות ההומוסקסואליות נראות הרבה יותר טוב מאשר מרבית הטרנססקסואליות האוטוגינופיליות. " (עמ' 180). ביילי משרטט את דמותה של הטרנססקסואלית 'המתלבשת' בתור אשה קשישה יותר היוצאת מהארון מאוחר יחסית בחיים, הינה בלתי מושכת, ונמשכת מינית לנשים.

מזווית ראייה טרנסג'נדרית, טענתו של ביילי שכל הנשים הטרנסג'נדריות תואמות לאחד משני המתווים הללו מנוגדת בעליל למציאות העובדתית. הרבה נשים טרנסג'נדריות יוצאות מהארון מאוחר בחיים ויחד עם זאת הן נמשכות מינית לגברים, בעוד שהרבה יוצאות מהארון מוקדם בחיים ויחד עם זאת הן נמשכות מינית לנשים. הרבה שנמשכות מינית לנשים הן בכל זאת נשים מושכות, הרבה שינו את כיוון הנטיה המינית שלהן כשעשו מעבר מיגדרי, הרבה הן ביסקסואליות, והרבה פשוט אינן פעילות מינית. מכלול הנשים הטרנסג'נדריות מקיף מגוון רחב של עיסוקים, הופעה, אופי, היסטוריה של מיניות, ומוצא אתני. יתר על כן, א/נשים טרנסג'נדרים אינם כה ממוקדים במין כמו שביילי ממוקד בו בבירור. הצורך להתמקם במרחב החברתי והתעסוקתי של הזהות המיגדרית שלנו, ולחיות בתור אשה, הינו מניע חזק יותר עבור הרבה נשים טרנסג'נדריות מאשר הצורך לחוות תענוגות מיניים. לפיכך, הדילמה הראשונית בפניה ניצבו נשים טרנסג'נדריות הייתה להבין עד כמה טעה ביילי, מדוע סטה כה רחוק מהנתיב הנכון, ואולי לנסות להכניס מעט דיוק לדיווח הממצאים שלו.   

התרשים מתעבה. כפי ששתי הציטטות שלעיל כבר מציעות, ביילי משתמש בשפה סנסציונית ומבזה. ביילי כותב, "זנות הינה התעסוקה היחידה השכיחה ביותר שטרנססקסואליות הומוסקסואליות הודו כי עסקו בה .... חואניטה הינה טרנססקסואלית מנותחת מושכת מאד, שעבדה בתור נערת ליווי הן לפני והן אחרי הניתוח שלה .... היא אינה חשה מושפלת או אשמה על מה שהיא עושה למחייתה. אני חושד שזה משקף מרכיב בפסיכולוגיה שלה שנותר גברי .... יכולתה ליהנות רגשית ממין חסר משמעות נראה גברי אופייני. במובן הזה, טרנססקסואליות הומוסקסואליות עשויות להיות מתאימות במיוחד לזנות .... טרנססקסואליות הומוסקסואליות .... התאוות מינית לגברים." (עמ' 184-185, 191)

ביילי צובר קיטור בעוברו לסוג האחר שלו של טרנססקסואליות, אלו עם הבעייה שהוא מכנה "אוטוגינופיליה, (מבוטאת אוטו-גאי-נוּה-פיל-אי-יה)," (עמ' 164) "סוג של סטייה מינית, .... העדפות מיניות בלתי רגילות הכוללות אוטוגינופיליה, מזוכיזם, סדיזם, אקסהיביציוניזם (התערטלות בפומבי), .... פרוטאוריזם (התחככות מינית בפומבי), .... נקרופיליה (יחסי מין עם גוויות), בסטיאליטי (יחסי מין עם חיות), ופדופיליה (יחסי מין עם ילדים) .... סטיות מיניות נוטות ללכת יחד .... הקשר המבוסס באופן הטוב ביותר הינו בין אוטוגינופיליה ומזוכיזם. קיים נוהג מזוכיסטי מסוכן המכונה 'חנק מענג מינית', שבו גבר חונק את עצמו, בדרך כלל בתלייה, למטרות מיניות .... כנראה שכ-100 גברים בארה"ב מתים בדרך זו בכל שנה. בערך ברבע מהמקרים, נמצאים גברים אלה כשהם לובשים כמה פריטי לבוש של נשים, כגון גרביונים .... על אף שמרבית האוטוגינופיליים אינם סדיסטים מבחינה מינית, סביר יותר שהם יהיו סדיסטים בהשוואה לגברים שאינם אוטוגינופיליים." (עמ' 171-172) לפיכך, על פי ביילי, אפשר לשים את כל הנשים הטרנססקסואליות באחת משתי קטיגוריות, אחת שנוטה מלכתחילה לזנות והאחרת עם סבירות גבוהה להיות סדיסטים מינית. אין אשה טרנסג'נדרית שתוכל לקרוא את הסיווג של ביילי ולהמשיך בלא פגיעה בכבודה.

הדיווח של ביילי הוא גם גזעני. הוא כותב, "כ-60 אחוז מהטרנססקסואליות ההומוסקסואליות ומלכות הדראג במחקר שלנו היו לטיניות או שחורות." (עמ' 183, לא ניתן גודל מידגם.) ביילי הבחין ב"מספר הגדול של טרנססקסואליות לטיניות" (עמ' 183) והציע קשר סיבתי - "אולי לא/נשים היספאניים יש יותר גנים טרנססקסואליים מאשר לקבוצות אתניות אחרות." (עמ' 183-184)

מזווית ראייה טרנסג'נדרית, הסיכויים לשיקום היחסים נראים קלושים. אנו מגרדות/ים בראשינו בתהייה מהיכן הגיעו תיאורים מעוותים שכאלו. האם עלינו להגיד שהעובדה ש-25 גברים תולים את עצמם בכל שנה בלובשם גרביון אינה קשור כלל לעשרות אלפי א/נשים טרנסג'נדרים החיים את חייהם? איך יכול היה ביילי לשגות באופן כל כך קיצוני באפיון קבוצת-אוכלוסייה שלמה? הכתיבה שלו הינה נאום של שנאה, מנותק מהמציאות, ובכל זאת זוכה לפרסום בתור מדע ויוצא לאור ע"י ה- National Academies .

ביילי תוקף גם הומוסקסואלים ונשים. על הומוסקסואלים, כותב ביילי, "מוחותיהם של אנשים הומוסקסואלים עשויים להיות פסיפס של חלקים גבריים ונשיים .... תערובת זאת מסבירה הרבה ממה שמיוחד בתרבותם ובחייהם של גברים הומוסקסואליים." (עמ' 60) ביילי ממשיך הלאה לטעון ש"לגברים הומוסקסואליים יש נטייה גדולה יותר לבעיות פסיכולוגיות מסויימות מאשר לגברים סטרייטיים." (עמ' 81) המחלה של 'להיות הומוסקסואל' הינה המחלה של 'להיות אשה'. "מאפייני הרגישות של גברים הומוסקסואליים .... לבעיות נפשיות, משקפים את נשיותם. הבעיות שגברים הומוסקסואליים הכי רגישים להן - - - הפרעות אכילה, דיכאון, והפרעות חרדה - - - הן אותן הבעיות שמהן סובלות גם נשים באופן מוגזם" (עמ' 82) וממשיך, "הלימוד מדוע גברים הומוסקסואליים נכנסים לדיכאון יותר בקלות מאשר גברים סטרייטיים עשוי לגלות לנו מדוע גם נשים הן כאלה." (עמ' 83) אחר כך הוא מצהיר בצדקנות, "דבר ממה שכתבתי אין משמעותו שאנו צריכים .... להתייחס לזה שוב כאל מחלת נפש .... הבעיות הן להיות ... בדיכאון ... [ואילו] הומוסקסואליות, כשלעצמה, איננה בעיה." (עמ' 83) יתר על כן, "לגברים הומוסקסואליים יהיו תמיד יותר שותפים ליחסי מין מאשר לאנשים סטרייטיים. אלו שנמצאים בקשר תמיד יהיו פחות נאמנים מינית." (עמ' 100) אחר כך הוא ממשיך עם עוד הצהרה צדקנית, "אלו שהם שמרנים חברתית יראו בצפי הזה שווה-ערך להודאה בנחיתותו של אורח-החיים ההומוסקסואלי, אבל הוא לא." (עמ' 101). והוא מסכם בהעלותו באוב את עניין השבחת הגזע, "בהחלט אין לי כל מניע לשנות א/נשים הומוסקסואליים או למנוע מהם להיוולד." (עמ' 113)

הצהרות אלו הן בעייתיות. ביילי מכונן את הבמה עבור אחרים על מנת שיפעלו לרדיפת הומוסקסואלים בעזרת זווית ראייה מדעית. בגישה הזאת השתמשו בגרמניה הנאצית, כאשר כוננו את הנימוקים הביאולוגיים לטיהור גזעני מיהודים, של הגזע הארי. עבודתו מצוטטת על ידי קבוצות הומופוביות כמו NARTH (האגודה הלאומית למחקר ולריפוי הומוסקסואליות), קבוצה שהקדישה עצמה ל"ריפוי" הומוסקסואליות בעזרת מה שמכונה על ידם "טיפולים מתקנים". אחת מקומץ הסקירות החביבות על ביילי הינה מאמר הומופובי מאת ג'ון דרבישייר -  John Derbyshire  בעיתון  National Review , הכותב גם הוא (30 ביני, 2003) בעיתון של הוצאת  National Academies . על פי דרבישייר, "שמרנים זוכרים ... את מגיפת האיידס מתפשטת בארץ הזאת בעיקר על ידי יחסי מין הומוסקסואליים מזדמנים שלא כדרך הטבע" וגם "כתבי-הקודש של כל שלוש הדתות המונותאיסטיות העיקריות במערב מגנות את ההומוסקסואליות במונחים שאין לטעות בהם," טענה שהיא, דרך אגב, שגוייה. ביילי כותב כאן תוך כדי פזילה למצע הפוליטי של האגף הימני-שמרני בארה"ב.

ייתכן שכל הטענות רוויות השנאה האלו הטעונות מבחינה פוליטית, אודות נשים טרנסג'נדריות, נשים אחרות, הומוסקסואלים, שחורים ולטינים, הן כולן נכונות. אולי אנו צריכות לחגוג בגלל יושרו של ביילי, על כך שחשף בגלוי את "העובדות" המכאיבות הללו. אבל, כפי שכבר אמרנו, טענותיו של ביילי הן בלתי מדוייקות, ולפיכך עלול להיות שמקור הבעיה נעוץ איכשהו בנתוני המחקר שלו. אם כך, מה יש לביילי להציע מדעית, אם נניח בצד את פילפוליו המזלזלים?

לביילי אין כלל, נתוני מחקר, כלל וכלל לא. הוא לא מציג סקרים, לא טבלאות נתונים, לא סטטיסטיקה, כלום. הוא אינו נותן את גודל המדגם עבור "המחקר" שאליו הוא מתייחס מפעם לפעם. אף אין מוצעים מקורות ספרות בסיסיים. ששה א/נשים טרנסג'נדריים מוזכרים בשמם (שם בדוי). ביילי לא כתב רשימות מפורטות ומאורגנות בשעה שראיין את המשתתפות האלו במחקרו, והוא מסתמך על מה שבזיכרונו מהמפגשים שלהם. המדגם הזה הינו מאד בלתי-מייצג, משום שאת הנשים אותן הוא ראיין פגש בשעה ש'שוטט' (עמ' 141) במועדון "השרביט, המועדון היוקרתי בשיקגו לחקייני נשים," (עמ' 186) דבר שמוביל להטייה תעסוקתית, וחברתית-כלכלית במחקר.

עדיין, ניתן לצפות לכך שביילי לפחות מצא מדגם זעום ובלתי-מייצג, והוא מציע לנו דיווח אמיתי אודות סיפורי-החיים של קבוצה נבחרת זאת. לא, ביילי עיוות אפילו את קומץ סיפורי החיים שיש לו. בילי מודה שהתקיים "ויכוח מתמשך" (עמ' 161) עם אחת מהמשתתפות במחקר שלא הסכימה לומר את מה שהוא רוצה. כאשר המשתתפות במחקר אינן מסכימות איתו, הוא קורא להן שקרניות, "מרבית מטופלי המיגדר משקרים." (עמ' 172) כמוכן, גברים הומוסקסואליים שאינם מדווחים על ילדות נשית – גם הם משקרים (עמ' 58) משום שהם סובלים מ"פחד מופנם מפני נשיות." (עמ' 80) לפיכך, ביילי מסכן את תקפות נתוני המחקר שלו עצמו בכך שהוא שם דברים בפי המרואיינות שלו.

ולמרבה התדהמה, ארבע מתוך שש המשתתפות במחקר שלו הגישו תלונות רשמיות להנהלת אוניברסיטת נורת'ווסטרן, הטוענות שביילי לא יידע אותן על כך שסיפורי-החיים שלהן עומדים לשמש בתור "חומר מחקרי" בספר שלו (ג'ניפר ליאופולדט -  Jennifer Leopoldt , "טרנססקסואליות הגישו עוד שתי תלונות כנגד ביילי", יומון אוניברסיטת נורת'ווסטרן, 2 באוגוסט 2003). אחרי שקראו את התיעוד-לכאורה אודותיהן, דיווחו הנשים שדבריהן הועלו על הכתב בחוסר דיוק. יתר על כן, ביילי לא סיפר שבתמורה לראיונות עימן, הוא הכין עבור אותן נשים מכתבי אישור לעבור ניתוח לשינוי מין, דבר שהעמיד את הנשים האלה בניגוד עניינים כלפי ביילי. עד דצמבר 2003, כל שש המשתתפות במחקר הגישו תלונות רשמיות על כך שלא התקבלה מהן הסכמה מודעת למחקר. ואף יותר מדהים, העיתון  The Chronicle of Higher Education 
מדווח שאחת מהנשים כבר הגישה תלונה רשמית כנגד ביילי על כך שקיים איתה יחסי מין בדירתה. ביילי סירב להגיב, ואוניברסיטת נורת'ווסטרן סרבה לטפל בתלונה הזאת, על אף שהם מטפלים בתלונות בנושא הכשל לקבל הסכמה מודעת (רובין ווילסון -  Robin Wilson , 12 בדצמבר 2003, "פסיכולוג באוניברסיטת נורת'ווסטרן מואשם בקיום יחסי מין עם משתתפת במחקר"). מרגע זה, כל המידע של ביילי מתוך סיפורי החיים הופך חסר-ערך באופן שאינו בר-תיקון, ויש טענה שהנסיבות שבהן התקבל המידע הזה שערורייתיות. ולבסוף, על פי המדווח, הודה ביילי כי סיפור החיים הבונה את הפרק על נשים טרנסג'נדריות (סיפור החיים של דני – Danny) בדוי לגמרי.

לפיכך, ביילי אינו מדווח על גודל המידגם שלו, מתברר שהמידגם קטן ובלתי מייצג, כל סיפורי החיים חסרי ערך, יש טענה שהייתה הפרה בסיסית של כללי האתיקה בנוגע למשתתפי-מחקר אנושיים, ביילי אינו מגלה לנו על ניגוד עניינים, עדויות סותרות כל שהן מושמטות, עדויות מושמטות, וכנראה שלפחות אחד מסיפורי החיים בדוי. מחקרו של ביילי אינו מתקרב כהוא זה למחקר מתקבל על הדעת. ובכל זאת, הוא כבר פורסם בהוצאת  National Academies , וקיבל חותמת של "מדוייק מדעית" ו"בדוק לעומק".

לחילופין, האם המחקר המקורי של בלנשרד, בן 20 השנה, הינו מוצק דיו כדי לתמוך בטענות של ביילי כיום, אפילו אם הנתונים של ביילי עצמו אינם מוצקים? בלנשרד סיכם את שלושת מחקריו המקוריים בכינוס של האקדמיה הבינלאומית לחקר המין שנערך בשנת 2000 בפריס ואורגן על ידי ביילי. בלנשרד שייך את "מטופליו" במוסד קלרק לארבע קטגוריות של נטייה מינית: הטרוסקסואלים (He), אַסקסואלים (A), ביסקסואלים (B), או הומוסקסואלים (HO). (נשים טרנסג'נדריות הנמשכות לגברים נחשבות טרנססקסואליות "הומוסקסואליות" בלשונו של בלנשרד). מחקר 1: לדעת כ-75% מתוך 63 אנשים הטרוסקסואלים, אַסקסואלים, או ביסקסואלים (HeAB) - לבישת בגדי נשים מעוררת מינית, בעוד שרק כ‑15% מתוך 100 אנשים הומוסקסואלים (HO) סברו כך אף הם. מחקר 2: בין הגילים 6 ו-12, ל-48 אנשים HeAB היה מדד נשיות של 16, בעוד של-16 אנשים HO היה מדד נשיות 21. לקבוצה HeAB נמצאה "הערכת גיל מייצגת" של כ-35 שנים, ולקבוצת HO - כ-24שנים. מחקר 3: למרבה התמיהה, במדגם של 212 אנשים נמצא כי תשוקות ארוטיות אינן מקובצות על-פי שתי המחלקות. HeAB לעומת HO. לביסקסואלים נמצא מדד גבוה יותר בנושא שאיפה ארוטית לזכות בהערצה ע"י אחרים בהיותו לבוש כאשה, לעומת שלוש הקטגוריות האחרות. He, B, ו-HO היו מעוניינים באחרים באופן ארוטי באותה מידה, בניגוד לעניין האירוטי המועט באחרים, בקרב קבוצה A. בסיכום כולל, התוצאות הן מעורבות ואינן מראות שניתן למיין א/נשים טרנסג'נדרים לשתי קבוצות משנה הנבדלות זו מזו. ואף על פי כן, בלנשרד משתמש שוב ושוב במילים חזקות כמו "שונה באופן משמעותי" כשהוא משווה בין הקבוצות HeAB ו-HO, על אף שלא הוצגו מבחני משמעות, והפיזור בתוצאות מצביע על משמעות סטטיסטית שולית, אם בכלל. ובכל זאת, בלנשרד מצהיר, "המחקרים הנמשכים הלאה מראים שאצל הזכרים קיימים רק שני סוגים של טרנססקסואליות הנבדלים זה מזה באופן בסיסי." טענה זאת איננה מודגמת באמצעות הנתונים שלו או של כל אחד אחר. (ראו:
Blanchard, R. (1985). Typology of male-to-female transsexualism. Archives of Sexual Behavior, 14, 247-261; Blanchard, R. (1988). Nonhomosexual gender dysphoria. Journal of Sex Research, 24, 188-193; Blanchard, R. (1989). The concept of autogynephilia and the typology of male gender dysphoria. Journal of Nervous and Mental Disease, 177, 616-623. ).

מחקריו של בלנשרד סובלים מתכנון לקוי משום שהוא משליך על נבדקיו את ההנחות המיקדמיות שלו עצמו, שהתנהגויות חוצות מיגדר נוגעות למין, ורק למין. בלנשרד מעוניין לגלות אך ורק מה מעורר אנשים מבחינה מינית. מחקרו של בלנשרד, כמו זה של ביילי וזה של מכון קלרק באופן כללי, סובל מכשלון לחשוף את ניגוד העניינים בין סגל המכון ובין לקוחותיהם, אשר תלויים בהם לצורך קבלת מכתבי אישור לניתוח שינוי מין, ואפילו – במספר מקרים – לצורך קבלת תמיכה כספית.

בסיכומו של דבר, ספרו של ביילי, כמו גם מחקרו המוקדם של בלנשרד, הוא לא רק בלתי נכון פוליטית, אלא בלתי נכון לחלוטין. עבודתם הינה חסרת ערך עבור חוקרים עתידיים, משום שהיא נכשלת בגיבוש התפישׂה של זהות מיגדרית כדבר נפרד מתענוג מיני.

בחודש מאי, כתבתי לנשיא האקדמיה הלאומית למדע, ברוס אלברטס -  Bruce Alberts , ונשיא המכון לרפואה, הרווי ו. פיינברג -  Harvey V. Fineberg , פירטתי את הליקויים בספרו של ביילי, וקראתי להם לוותר על ספרו של ביילי ולהעבירו למו"ל אחר העשוי להרוויח משמו הידוע לשימצה. אלברטס ופיינברג לא השיבו. כתבו להם גם הרבה אנשי אקדמיה טרנסג'נדרים אחרים, וכן נציגים של אירגונים הנוגעים לדבר. כולם קיבלו תשובות מתחמקות גסות בלבד, אם בכלל. יתר על כן, בית ההוצאה  National Academies  מצוטטים בעיתון  ScienceNOW  בהבטיחם כי ספרו של ביילי הינו "עבודה עשוייה היטב ואחראית על נושא קשה" אך מודים בכך שהמחלוקת לגביו תפסה אותם "בהפתעה" (קונסטנס הולדן -  Constance Holden , "מחקר על טרנססקסואליות מחולל מהומה",  ScienceNOW , 18 ביולי, 2003). אני מופתעת שהם מופתעים. למדען מנוסה, אפילו קריאה חפוזה של ספרו של ביילי מעלה כל כך הרבה דגלים אדומים, שאני חושדת שהספר לא קיבל אלא חוות דעת אוהבות מהפסיכולוגים חבריו של ביילי. 

הוצאת  National Academies  הפכה עתה לנוכלת במסעה למצוא אי שם סקירה אוהדת על ספרו של ביילי. ג'יימס קנטור -  James Cantor , עמיתו של בלנשרד ויו"ר "שירותים סקסולוגיים קליניים" במוסד קלרק, כתב סקירה אוהדת על ספרו של ביילי במקור עלום שם - - - הידיעון לקבוצה של פסיכולוגים המתמחים בטיפול בהומוסקסואלים ובלסביות. על פי אתר האינטרנט של ה‑ National Academies , יחידה באגודה האמריקאית לפסיכולוגיה ( APA, Division 44 ) תיארה את ספרו של ביילי בתור "...הספר הראשון המעוגן מדעית, אודות נשיות של גברים, שנכתב עבור הציבור הרחב. ... ביילי משרטט באהדה את התנסויותיהם של אנשים אלה ותר אחר שורשי התפתחותם. ...הכבוד שביילי רוחש לאנשים שאותם הוא מתאר משמש כמודל לחיקוי עבור אחרים אשר עדיין מתקשים לקבל ולהעריך הומוסקסואליות וטרנססקסואליות בחברה" (החברה לחקר פסיכולוגי של סוגיות לסביות, הומוסקסואלות וביסקסואליות, האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה, ידיעון, קיץ 2003). מעניין על איזה כוכב גר קנטור. הציטוט מוצג על ידי ה‑ National Academies  כמייצג איזו הסכמה רחבה בין פסיכולוגים, ואינו מזהה את קנטור בתור כותב הסקירה. אחרי שה-APA למד על כך, הצליחה יחידה 44, ב-11 באוגוסט 2003, להביא את עורכי אתר האינטרנט של ה‑ National Academies 
להכניס בו שינוי המציין כי "הדיעות המבוטאות במאמרים המופיעים בידיעון שלנו הינן אך ורק של הכותבים, ואינן מבטאות את דעתה של יחידה 44 או של APA." (דוא"ל מד"ר יהודית גלסגולד -  Judith Glassgold , דוקטור לפסיכולוגיה, נשיאה, יחידה 44, APA, 12 באוגוסט 2003.) השימוש בציטטה הזאת בידי הוצאת ה‑ National Academies  היה ניסיון הונאה בכדי לכסות על הליכים בלתי מקצועיים בסקירת ספרים.  

ובכן, הבה נאמר זאת בבירור. המחאה הזאת לא תיעלם. עומדת כאן בסכנה האפשרות שנשים טרנסג'נדריות תוכלנה לחיות חיים מכובדים, פוריים ואוהבים בחברה המערבית בת ימינו. מעטים יהיו מוכנים לתמוך בשוויון הזדמנויות לא/נשים עם ביטויי שונות מיגדרית אם המדע הגיע למסקנה שא/נשים טרנסג'נדרים אינם אלא זונות ופטישיסטים. 

אנו מגיעים לפרשת דרכים. בדרך האחת, ה‑ National Academies  מודים שנעשתה טעות ומבטלים את קבלת הספר לפרסום, ובכך מסתיים העניין כאן ועכשיו ככל שהדבר נוגע לי.

בדרך השניה, ה‑ National Academies  ממשיכים, להיות קיר אבן, בטענתם שספרו של ביילי הינו "מדוייק מדעית, נחקר ביסודיות" ונבדקים באופן יסודי באמצעות הליך סקירה משביע רצון. ספרו של ביילי בעליל אינו בר-הגנה מבחינה מדעית - - - הוא היה נכשל אפילו בתור דוח מעבדה של שנה א' בביאולוגיה. בדרך זו, העניין ימשיך להתגבר ולצבור נזקים. אמינותם של ה‑ National Academies  תסבול משום שיכולתה לבצע סקירה המקצועית לקוייה. אני חשה שעמדתה של ה‑ National Academies  במצב הזה אינה ניתנת להגנה. אם נשיאי האקדמיה הלאומית למדע והמכון לרפואה, ברוס אלברטס והרווי ו. פיינברג, ממשיכים בדרכם הנוכחית, הם לא רק מבזים את הארגונים שהם מנהיגים, אלא גם פוגעים במעמדו של המדע בארה"ב. אם הם ממשיכים בדרכם הנוכחית, אני קוראת להם להתפטר.

ספרו של ביילי עבר ברחבי הקשת המיגדרית כרעם ביום בהיר. הוא היה אלמוני עבורנו, שכן לא כתב קודם לכן על א/נשים טרנסג'נדרים. אם כך, מהיכן הגיע ביילי?

ביילי איננו איזה מסומם משולי החברה, אלא היו"ר של המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה גדולה. למחקר שלו, עתיר זיופים ככל הנראה, יש תקדים נרחב. פסיכולוג המיגדר הנודע מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, ג'ון מוניי -  John Money , נחשף לאחרונה כמי שזייף את הממצאים אודות הניתוח לשינוי המין שעבר ילד שאבר מינו נכרת בטעות במהלך מילה רשלנית. מוניי טען שהילד גודל בהצלחה בתור ילדה בשם "ברנדה". המציאות היא ש"ברנדה" מעולם לא קיבל את הזהות שנכפתה עליו, ובגיל 14 עשתה מעבר מיגדרי לחיות בתור נער בן-עשרה, תוך שינוי שמו לדויד. הדוחות הרפואיים של מוניי אודות התפתחותו המוצלחת כביכול של דויד בתור אשה היו בדויים (קראו את הספר: Colapinto, J. 2000. As Nature Made Him: The Boy Who Was Raised as a Girl. Harperperennial Library, Paperback Edition, 2001. )   

ההיסטוריה של פסיכולוגים המנצלים לרעה א/נשים עם שונות מיגדרית נמשכת בלא שינוי מעל חמשים שנה. בשנת 1955, למשל, הפסיכולוגים פרדריק וורדן - Frederick Worden  וג'יימס מרש -  James Marsh 
פרסמו מחקר, ב- Journal of the American Medical Association , המבוסס על חמשה נבדקים. אותם נבדקים הביעו התנגדות, מאוחר יותר, לפסיכולוגים "שחלבו מהם מידע מדעי באופן דומה לזה שבו משתמשים בחיות מעבדה" (Joanne Meyerowitz, 2002, How Sex Changed: A History of Transsexuality in the United States, p. 157. )

ביילי מדגים תרבות של תאגיד בתוככי האקדמיה, אשר מגינה על הניצול לרעה של נבדקים אנושיים בעלי שונות מינית ומיגדרית ומשבחת זאת. דניאל א. ה. לינצר -  Daniel I. H. Linzer , דיקן ביה"ס לאמנויות ומדעים באוניברסיטת נורת'ווסטרן, רואה במחאות כנגד ביילי "הכרה נפלאה בהשפעה שיש כעת למייק."
 (Robin Wilson, Dr. Sex, Chronicle of Higher Education, June 20, 2003) . מייק הוא אחד מהחבר'ה, ופסיכולוגים מקיפים את העגלה בכדי להגן עליו. ג'ואן ס. סייבר -  Joan C. Sieber , פרופסורית לפסיכולוגיה באוניברסיטה הארצית של קליפורניה בהייוורד -  Hayward , אומרת שדב